המייסד של נפסטר חזר למוזיקה. הפעם חברות התקליטים משקיעות בו

לפני יותר מ-25 שנה חברות התקליטים רצו לראות אותו בבית משפט. עכשיו הן בעלות מניות בחברה שלו.

שון פרקר, האיש שהקים את נפסטר, אמר השבוע משפט שלא חשבתי שאשמע ממנו אי פעם: הפעם הוא משחק לפי הכללים.

בראיון לאתר דה אינפורמיישן, פרקר הודה בלי להתפתל שהגישה הישנה שלו, "לבקש סליחה ולא רשות", לא עבדה כל כך טוב בפעם הקודמת. מי שזוכר את תחילת שנות האלפיים יודע עד כמה זו לשון המעטה. נפסטר הייתה תוכנה ששיתפה מיליוני שירים בחינם, בלי לשאול אף אחד. חברות התקליטים תבעו, ונפסטר נסגרה.

עכשיו פרקר חוזר לאותה תעשייה בדיוק. והפעם, כפי שטק קראנץ' ניסחו את זה, עם הברכה והכסף של הלייבלים.

מה קרה לסטביליטי?

רוב הקוראים כאן מכירים את סטביליטי בזכות סטייבל דיפיוז'ן, מחולל התמונות בקוד פתוח שהיה פעם הדבר הכי חם ברשת. ואז החברה כמעט קרסה. הוצאות מופרזות ומאבקים פנימיים הובילו להדחת המייסד, עמאד מוסטק, וב-2024 קבוצת משקיעים עם פרקר בראשה הזרימה 80 מיליון דולר כדי להציל אותה.

פרם אקראג'ו, חבר ותיק של פרקר, נכנס לתפקיד המנכ"ל. פרקר עצמו לקח את כיסא היו"ר הפעיל. אגב, זה לא התפקיד הראשון שלו בחברה צעירה שצריך לייצב אותה: הוא גם כיהן בעבר כנשיא פייסבוק.

שנתיים הם עבדו בשקט. עכשיו הם חושפים מה בנו.

הרעיון הגדול, לדברי פרקר, הוא להפוך את סטביליטי לחברה שמוזיקאים מקצועיים פונים אליה ראשונה כשהם צריכים כלי בינה מלאכותית. לא עוד אפליקציה שמייצרת שיר שלם בלחיצה, אלא ארגז כלים לאולפן.

שלוש חברות תקליטים, טבלת מניות אחת

כאן הסיפור הופך למעניין באמת. ב-25 באוגוסט הודיעה סטביליטי על גיוס של 76 מיליון דולר. בין המשקיעים: יוניברסל מיוזיק, וורנר מיוזיק וסוני מיוזיק, וגם חברת המשחקים אלקטרוניק ארטס. בסך הכול גייסה החברה 232 מיליון דולר מאז שההנהלה החדשה נכנסה.

זו הפעם הראשונה ששלוש חברות התקליטים הגדולות בעולם לוקחות מניות באותה חברת בינה מלאכותית, באותו סבב. ולפי טק קראנץ', הן גם העניקו רישיון לקטלוגים שלהן לאימון המודלים, כחלק מהעסקה.

למה שחברת תקליטים תרצה להחזיק מניות בחברה שמייצרת מוזיקה בלי מוזיקאים? כי ההחזקה משנה את כל המשוואה. עד היום היו ללייבלים שתי אפשרויות מול חברות הבינה המלאכותית: למכור להן רישיון לקטלוג, או לתבוע אותן. עכשיו יש אפשרות שלישית, להרוויח מההצלחה שלהן. וכשאתה בעל מניות, אתה גם יושב בחדר שבו מחליטים איך המוצר ייראה.

מבחינת סטביליטי, יש לזה גם ערך משפטי ברור. חברה שמאמנת את המודלים שלה רק על חומר מורשה, ושבעלי הזכויות הגדולים בעולם הם גם המשקיעים שלה, חשופה הרבה פחות לתביעות בזמן שבתי המשפט עדיין מתלבטים מה מותר ומה אסור בעולם הזה.

וזה לא נפל מהשמיים. סטביליטי חתמה על שיתוף פעולה עם יוניברסל באוקטובר 2025 ועם וורנר בנובמבר 2025. הגיוס פשוט הפך את השותפות לבעלות.

שימו לב לניגוד. בדיוק לפני שבוע דיווחנו כאן שסוני וחברת וורנר הגישו תביעה נגד קלוד בגלל שירים כמו "עין הנמר". אותן חברות תקליטים תובעות את מי שלא ביקש רשות, ומשקיעות במי שביקש. המסר לשאר התעשייה לא יכול להיות ברור יותר.

מה הכלים האלה עושים בפועל?

במאי השיקה סטביליטי את סטייבל אודיו 3.0, משפחה של מודלים ליצירת מוזיקה שאומנו רק על חומר מורשה, בין השאר מספריית המוזיקה אודיוספארקס ומיצירות ברישיון קריאייטיב קומונס. המודלים יודעים להפיק קטעים מובנים באורך של עד שש דקות ועשרים שניות.

מאז הוציאה החברה שלושה מודלי אודיו חדשים ותוכנה לעריכת מוזיקה. אפשר לבקש בטקסט רצועה אינסטרומנטלית שלמה או סתם קטע קצר. והחברה מתכננת להגיע ישירות לתוכנות ההקלטה שמוזיקאים כבר עובדים בהן, כתוספים, ולא רק דרך הפלטפורמה שלה.

אבל הפרט שהכי תפס אותי הוא מה שפרקר הבטיח לעדכון הבא: תוכלו לזמזם מנגינה, או לעשות ביטבוקס של קצב תופים, והבינה המלאכותית תבנה את המוזיקה סביב זה.

תחשבו על זה רגע. כל מי שאי פעם ניסה להסביר למפיק "תשמע, זה הולך ככה, דה-דה-דאם" יודע שזה הממשק הכי טבעי שיש. בלי פרומפט, בלי מילים. רק הקול שלכם.

וזה גם משנה את חלוקת התפקידים. כשהמכונה מקבלת מילים, היא מחליטה כמעט הכול לבד. כשהיא מקבלת מנגינה שזמזמתם, הרעיון המקורי נשאר שלכם, והיא רק עוזרת לממש אותו. זה ההבדל בין כלי שמחליף מוזיקאי לבין כלי שעובד בשבילו. ואם סטביליטי באמת תצליח לבנות את זה טוב, ייתכן שזה יהיה הדבר הראשון בתחום שמוזיקאים מקצועיים לא ימהרו לשנוא.

ולמה דווקא מוזיקאים מקצועיים?

כי בשוק הצרכני כבר יש שחקנים חזקים. סונו, לשם ההשוואה, השיקה לפני כמה ימים מודל שמייצר קול ומוזיקה יחד, לסיפורים לפני השינה ומדיטציות. אבל סונו גם נאלצה להודות, כפי שכתבנו כאן בספטמבר, שלקחה אודיו מיוטיוב. מוזיקאי שעובד עם לייבל לא יכול להרשות לעצמו כלי שמגיע עם תביעה פוטנציאלית בתוך הקובץ.

סטביליטי מוכרת בדיוק את זה: שקט משפטי. אני חושב שזה מהלך חכם. מי שעובד בתעשייה יקנה ביטחון לפני שיקנה עוד צליל מגניב.

וההשתתפות של אלקטרוניק ארטס רומזת על שוק שני. אולפני משחקים צריכים כמויות עצומות של מוזיקה ואפקטים, והם בדיוק הלקוחות שלא רוצים להסתבך עם זכויות יוצרים.

אז מה זה אומר על המוזיקה שלנו?

יש פה סיכון אחד שקשה לפספס. יוניברסל, וורנר וסוני מתחרות זו בזו כל יום. להחזיק את שלושתן מרוצות, ובמקביל לבנות מוצר אחד עם מפת דרכים אחת, זה מבחן ניהולי לא פשוט לפרקר ולאקראג'ו. ויש גם שאלה שאף אחד עוד לא ענה עליה: אם חברות התקליטים הן גם הבעלים של כלי היצירה וגם הבעלים של הקטלוג, מה נשאר לאמן העצמאי?

אני לא חושב שפרקר השתנה. הוא תמיד הריח לאן התעשייה הולכת לפני כולם. ב-1999 הוא הבין שהמוזיקה תעבור לרשת. היום הוא מבין שהבינה המלאכותית תיכנס לאולפן, ושהדרך היחידה להיכנס בדלת היא עם המפתח שהלייבלים נותנים לך.

בפעם הקודמת הוא לא ביקש רשות.

הפעם הוא ביקש, וקיבל צ'ק.