סונו אימנה מודל חדש על מוזיקה חוקית. יום קודם היא הודתה שלקחה אודיו מיוטיוב

סונו הודתה ביום שלישי שאימנה על אודיו מיוטיוב. למחרת היא השיקה מודל נקי לגמרי

לפני שנה בערך שמתי אוזניות וביליתי ערב שלם עם סונו. הזנתי לה חמש שורות על ילדות בקיבוץ, ביקשתי בלוז, וקיבלתי שיר שהיה טוב מספיק כדי לשלוח לחבר. הוא כתב לי בחזרה "מי שר את זה?". זה היה הרגע שבו הבנתי שמשהו בתעשייה הזאת עומד להישבר.

מסתבר שהחלק שנשבר הוא בעיקר המשפטי.

ביום רביעי הכריזה סונו על משפחת מודלים חדשה בשם וי-6. הבשורה המרכזית אינה הצליל ואינה המהירות, אלא מקור החומר: הפעם המודלים אומנו על מוזיקה ברישיון, בשיתוף עם וורנר מיוזיק, עם בי-אם-ג'י ועם חברת ההפצה ביליב. החברה אמרה במפורש שוי-6 לא אומן על הנתונים ששימשו לאימון הגרסאות הקודמות. זו הפעם הראשונה, לפי קוורץ, שסונו בונה מודל על מוזיקה מורשית של שותפים מהתעשייה.

עכשיו שימו לב לתזמון. לפי טק קראנץ', ההכרזה הזאת הגיעה יום אחד בדיוק אחרי שהחברה הודתה שהשיגה אודיו מיוטיוב כדי לאמן את המודלים שלה.

מה בדיוק קיבלנו כאן?

שלושה מודלים. וי-6 הבסיסי, למנויי פרו ופרמייר, כזה שאמור להיות יציב וניתן לשליטה. וי-6 ווילד, גם הוא למנויים, מודל ניסיוני שנועד לרעיונות ולתוצאות בלתי צפויות. ווי-6 מיני, מהיר יותר, פתוח לכולם בחינם.

היכולות באמת מרשימות ברמה המעשית. אפשר לערוך חלק מסוים בשיר דרך פרומפט או דרך מילה בודדת בטקסט. אפשר להזין טקסט, תמונה או וידאו כהתייחסות ליצירת רצועה. אפשר לבודד כלי נגינה מתוך דגימה קיימת ולבנות ממנו ביט חדש.

ויש עוד פרט אחד קטן בהודעה, כזה שקל לפספס: החברה מתכוונת להוציא את המודלים הישנים משימוש.

כלומר, המודלים שאומנו על החומר שבגללו תובעים אותה, פשוט נעלמים מהמדף. לא מתוקנים. לא נבדקים. נמחקים.

העסקה שכולם מרוויחים ממנה, חוץ מהאמנים

סונו מתכננת להוסיף אפשרות שבה משתמשים ירמיקסו שירים אמיתיים, בתנאי שהאמן הצטרף לתוכנית חדשה שהחברה בונה יחד עם חברות התקליטים. ג'ק ברודי, מנהל המוצר הראשי של סונו, הסביר את ההיגיון: יצירות נגזרות פותחות ערוץ הכנסה נוסף לכל בעלי העניין.

"אני חושב שהמערכת המוזיקלית והשותפים שלנו תמיד מחפשים דרכים ליצור עוד הזדמנויות הכנסה לבעלי הזכויות ולאמנים", הוא אמר. "אז חלק גדול מההשקה הזאת הוא יצירת ערוצי הכנסה נוספים שם."

קראתי את המשפט הזה שלוש פעמים. שימו לב למי הוא פונה: לבעלי הזכויות. השחקנים בשולחן הם סונו, הלייבלים והמפיצים. האמן מוזמן להצטרף לתוכנית שהוסכמה מעליו, ובתמורה הוא מקבל אחוז ממשהו שלא ביקש.

וכשנשאל על הצפת הפלטפורמות בשירים שנוצרו בבינה מלאכותית ועל הונאות הזרמה, ברודי לא לקח אחריות. לדבריו, בסופו של דבר זה תפקידם של המפיצים והפלטפורמות להחליט איזה תוכן עולה אליהן.

בקיצור: אנחנו מייצרים את המבול, אתם תבנו את הסכרים.

ומודל נקי אחד לא מנקה חמש שנים של היסטוריה.

סונו הגיעה לפשרה עם וורנר מיוזיק בנובמבר האחרון, וחתמה על הסכם עם בי-אם-ג'י בחודש שעבר. השניים האלה הפכו משותפים לתביעה לשותפים עסקיים, וזה בדיוק הסיפור של התעשייה הזאת: מי שתובע היום מוכר לך רישיון מחר.

אבל יוניברסל, קפיטול וסוני עדיין תובעות. הזמר ג'ייסון איזבל תובע. וגם המשתמשים של סונו עצמה תובעים אותה בתביעה ייצוגית, בטענה שהזניחה אבטחת מידע במרדף אחרי רווחים. בחודש שעבר הודיעה החברה שתוסיף סימן מים דיגיטלי לשירים שנוצרים אצלה, והגבילה הורדות לפי סוג המנוי.

ולמרות הכל, הכסף ממשיך לזרום. לפי נתוני פיצ'בוק, סונו גייסה עד היום יותר מ-819 מיליון דולר.

זה לא מקרה חריג. ראינו את אותו מהלך בדיוק אצל שחקניות אחרות בתחום, מאנתרופיק ששילמה 1.5 מיליארד דולר על ספרים סרוקים ועד התביעות של סוני ווורנר בתחום המוזיקה. קודם בונים על הכל, אחר כך משלמים על החלק שנתפס, ובסוף מוכרים את הגרסה החוקית כאילו הייתה זו התוכנית מלכתחילה.

ומה עם מי שבאמת כותב מוזיקה?

עשיתי עשרים ושתיים שנה בפרסום. אני יודע בדיוק איך נראה התקציב של פסקול לקמפיין: מלחין מקבל בריף, מגיש שלוש גרסאות, יושבים בסטודיו, מקליטים, משלמים. זה היה מקצוע שאפשר לפרנס ממנו משפחה בישראל, וגם מי שלא חלם על אולם הופעות בנה לעצמו קיום מכובד מג'ינגלים, מסרטוני תדמית ומפסקולים לסרטים קצרים.

הענף הזה נמחק כרגע בזמן אמת. לא בגלל שסונו טובה מאדם. בגלל שהיא מספיק טובה, ועולה עשירית.

הרישיון של וורנר לא עוזר למלחין הזה בכלום. הכסף שזורם עכשיו בעסקה החדשה הולך לבעלי זכויות על קטלוגים קיימים, לחברות תקליטים ולמפיצים. מי שמפרנס את עצמו מיצירה מקורית חדשה נמצא מחוץ לחדר, וגם התוכנית הנדיבה של רמיקסים בהסכמה לא נבנתה בשבילו. היא נבנתה בשביל קטלוג.

אז כשקוראים "מודל שאומן על מוזיקה מורשית", כדאי לזכור שההסדר הזה פותר את הבעיה של מי שהיה יכול לתבוע. את הבעיה של מי שפשוט מאבד את העבודה הוא לא נוגע בכלל.

לאן מכאן?

אני לא מזלזל בסונו 6. אם החברה באמת אימנה אותו על חומר מורשה והוא נשמע קרוב לקודמיו, זה הישג טכני אמיתי, והוא סותר את הטענה הנוחה שאי אפשר לבנות מודל מוזיקלי טוב בלי לסרוק את כל האינטרנט. מסתבר שאפשר. פשוט צריך לשלם.

מה שמטריד אותי הוא סדר הפעולות. קודם נבנה על חומר גנוב, נספור מאה מיליון אנשים שיצרו אצלנו שיר, נגייס כמעט מיליארד דולר, ורק כשהתביעות מתחילות לצבור עניין נמצא פתאום את הדרך לעשות את זה נכון. השוק נכבש כבר. הפשרות זולות מהנתח.

ואת השירים הישנים, אלה שנוצרו במודלים שנמחקים עכשיו, אף אחד לא מוחק. הם יושבים בספוטיפיי, ביוטיוב, בפלייליסטים של אנשים. בנויים מחומר שלא היה שייך לאף אחד מהצדדים בשולחן.

החבר שלי, אגב, עדיין מאזין לשיר ההוא.