באסיפת תושבים אחת בעיירה חקלאית התחיל הסיפור הזה
ויליאם ריברה הגיע בשנה שעברה לאסיפת תושבים בעיירה אונאונטה שבמרכז מדינת ניו-יורק, ושמע שם לראשונה על התוכנית: חברת טכנולוגיה בשם אקו-יוטה מבקשת לשנות ייעוד של יותר מ-600 דונם של אדמה חקלאית, מהיפות באזור, כדי להקים עליהם חוות שרתים ענקית.
ריברה לא אהב את מה ששמע. היום הוא כבר ראש העיירה, ובחודש שעבר הוא העביר הקפאה מקומית של שנה על כל פיתוח של חוות שרתים בתחומה.
ביום חמישי בלילה התברר שהוא ממש לא לבד. בית המחוקקים של מדינת ניו-יורק העביר חוק שמקפיא לשנה שלמה את כל האישורים לחוות שרתים חדשות, בכל רחבי המדינה. אם המושלת קאתי הוקול תחתום עליו, ניו-יורק תהיה המדינה הראשונה בארה"ב שעוצרת את מרוץ התשתיות של הבינה המלאכותית. לא מאטה אותו. עוצרת.
מה בדיוק כתוב בחוק?
החוק, שנקרא "חוק הפיתוח האחראי של מרכזי נתונים", חל על כל מתקן עם צריכת שיא של יותר מ-20 מגה-וואט. לפי דיווח של אינסייד קליימט ניוז, ההקפאה היא רק ההתחלה. החוק מחייב שימוע ציבורי מקומי לפני כל הקמה, דו"ח השפעה סביבתית כלל-מדינתי בתוך שנה וחצי, וחובת שקיפות מלאה על צריכת החשמל והמים של כל מתקן.
ויש גם סעיף עם שיניים: כל חוות שרתים תידרש לעבור בהדרגה לאנרגיה מתחדשת, החל משליש מהצריכה שלה ב-2030. מתקנים שצורכים יותר מחמישה מגה-וואט יחויבו בשכר הוגן לפועלי הבנייה ובפלדה מתוצרת אמריקאית.
למה זה דרמטי? כי חוות השרתים האלה הן הלב הפיזי של מהפכת ה-AI. כל שאילתה לצ'ט-ג'יפיטי, כל תמונה שנוצרת, כל מודל שמתאמן אי שם, רץ במבנים האלה. ענקיות הטכנולוגיה מתכננות להשקיע בהi מאות מיליארדי דולרים בשנים הקרובות, והן רגילות שמגלגלים בפניהן שטיח אדום. בניו-יורק, שבה הוצעו לאחרונה חוות שרתים מנהר הניאגרה שבגבול קנדה ועד איסט פישקיל שבדרום, מישהו הרים יד ואמר: רגע.
סובסידיה של 77 מיליון דולר. משרה קבועה אחת.
הסנאטורית קריסטן גונזלס, שיזמה את החוק, מסבירה את ההיגיון: לוודא שהתשתית והתהליכים במדינה מגנים על קהילות מפני חשבונות חשמל מטפסים, ושומרים על משאבי הסביבה. אבל הנתון שבאמת מכאיב הגיע מכלי תקשורת מקומי בשם ניו-יורק פוקוס, שחשף באפריל: חוות שרתים אחת ליד הגבול עם ניו-ג'רזי קיבלה סובסידיה של 77 מיליון דולר, ויצרה בתמורה משרה קבועה אחת.
אחת.
זה הנתון המביך שהחוק הזה חושף. תעשיית מרכזי הנתונים מבטיחה צמיחה, תעסוקה והשקעות. בפועל, מתקן ענק כזה מעסיק אחרי ההקמה כמה עשרות עובדים במקרה הטוב, צורך חשמל כמו עיר בינונית, ושותה מים כאילו אין מחר. מפעיל הרשת של ניו-יורק כבר הזהיר שהפרויקטים האלה מעמיסים על רשת החשמל ומקשים לסגור תחנות כוח מזהמות. ובינתיים, גנרטורים של דיזל מספקים לחוות רבות גיבוי, עם כל זיהום האוויר שמגיע איתם.
דווקא איגוד עובדי הצנרת של ניו-יורק התנגד להקפאה, כי חבריו רוצים את עבודות הבנייה, וקשה להאשים אותם. נציגת התעשייה ניסחה את ההתנגדות בדרמטיות: הקפאה כלל-מדינתית "תשדר שניו-יורק סגורה לעסקים".
למה הקהילות לא מאמינות לתעשייה?
פרט אחד מסביר הרבה: ברחבי ארה"ב, יזמי חוות שרתים נהגו להחתים פקידים מקומיים על הסכמי סודיות, כדי שפרטי צריכת החשמל והמים לא יגיעו לציבור. גיי ניקולסון, פעילת סביבה מאזור האגמות, ניסחה זאת היטב: הנטל של בדיקה קפדנית והתמודדות מול מיליארדרים ומשרדי עורכי הדין היוקרתיים שלהם לא צריך ליפול על מתנדבים בוועדות תכנון מקומיות.
כשחברה דורשת מעיירה לחתום על סודיות לפני שהיא מגלה כמה מים היא מתכוונת לשאוב, אל תתפלאו שהעיירה מצביעה אחר כך בעד הקפאה. לפי סטייטליין, עשרות רשויות מקומיות ברחבי ארה"ב כבר העבירו הקפאות משלהן. ניו-יורק רק לקחה את הגל הזה והפכה אותו לחוק מדינה.
לאן מכאן?
עכשיו הכדור אצל הוקול. היא מתמודדת השנה על בחירה מחדש, וכבר אמרה שלדעתה ההחלטות האלה צריכות להישאר בידי הרשויות המקומיות. מושלת מיין הטילה וטו על חוק דומה באפריל. הלוביסטים של התעשייה עובדים שעות נוספות, וכל ענקיות הטכנולוגיה מסתכלות על אולבני בעצבנות. כי אם ניו-יורק תחתום, לכל מדינה אחרת יהיה קל הרבה יותר להיות השנייה.
לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על תושבי טאהו, שמתבקשים לוותר על 75% מהחשמל שלהם כדי שגוגל ואפל יוכלו לאמן מודלים. הסיפור של ניו-יורק הוא הצד השני של אותו מטבע: הפעם הראשונה שבה מדינה שלמה בארה"ב אומרת לתעשייה הכי עשירה בהיסטוריה שגם לה יש גבולות.
אני לא נגד חוות שרתים. אני חי מה-AI הזה, תרתי משמע. אבל מהפכה ששווה טריליונים יכולה להרשות לעצמה שימוע ציבורי אחד לפני שהיא שותה את המים של עיירה חקלאית.
וכל זה התחיל, בין השאר, באסיפת תושבים אחת באונאונטה.
