דמיון בעידן המכונות: לאן נעלם הקסם?
מה קורה למוח האנושי כשהבינה המלאכותית הופכת לחברה הכי חכמה בחדר? עבורי, כאיש קריאייטיב שפועל בעולם הפרסום כבר יותר משני עשורים, השאלה הזו הופכת להיות אישית מאוד. הדף הלבן שבעבר עורר השראה – מתמלא היום באלגוריתמים ובתשובות מהירות שמגיעות לפני שהדמיון שלי מספיק להתעורר. או שמא יותר נכון לומר, לפני שאני מבקש בכלל מהדמיון שלי לפעול.
עד לא מזמן, רעיונות נולדו ממאבק פנימי, מהרגע הזה שבו צריך "לשבור את הראש". היום? עוצרים לחשוב – והאצבע גולשת אוטומטית לצ'אט. הבינה עונה מהר, חכם – ולפעמים אפילו מבריק. אבל זו לא ההברקה שלך באמת. וכשהרעיון נולד בשרת ולא בלב – משהו באותנטיות נעלם. גם אם לא כלפי חוץ, בטח ובטח כלפי פנים – וההנאה מתהליך היצירה היא חלק חשוב לא פחות מהתוצאה.
מוח בעצלנות, עולם בירידה
לפי מחקרים מה-OECD, אנחנו מאבדים לא רק את היכולת להמציא – אלא את הבסיס של החשיבה. ירידה מתמדת ביכולת ריכוז, בקריאה ובפתרון בעיות מאז 2012, מצביעה על תהליך עולמי שבו אנחנו מוותרים על הסקרנות, על הניתוח, ועל הספק. בינה מלאכותית לא גוזלת – אנחנו מוסרים לה את המפתחות.
וכשאנחנו מעדיפים את התשובות שלה על פני המאבק הפנימי שלנו, אנחנו מוותרים על הייחוד האנושי שלנו. לאט לאט, אנחנו שוכחים לחשוב.
מה שווה רעיון בלי מי שחשב עליו?
ההבדל בין רעיון טוב לרעיון גדול, טמון באיש שמאחוריו. יצירתיות אמיתית נולדת מתוך לילה ארוך, עיניים טרוטות, ומסך ריק שמחכה להארה. כשאנחנו מתחילים לחשוב על קמפיין מאותו מקום שבו כולם שואלים את אותן השאלות – אין פלא שהתוצאה נראית דומה. הבעיה היא לא הבינה. היא אפילו לא בשימוש בה. אלא בכך שבחרנו להחליף אותה במקום להשלים אותה. כמו פסנתרן שמעדיף פלייבק – וויתרנו על המגע, על הסטייה הקטנה, על הנשמה. מצד שני, אם התוצאה מעולה ואנשים לא יודעים להבדיל מי או מה עומד מאחורי הרעיון, האם זה באמת משנה? דילמה.
איך שומרים על היצירתיות בעידן של אוטומציה?
התשובה פשוטה – אבל לא קלה. חוזרים להתחלה. מחזיקים מחברת. מתעקשים להביט בדף הלבן מבלי לפנות לעזרה. כמו שריר, המוח דורש אימון. כמו כלי, הוא דורש תחזוקה. כמו נשק, הוא דורש שליטה. אני זוכר את סבתא שלי קוראת ספרים עבי כרס, בעיקר ביוגרפיות, כדי לשמור על מח חד. לצערי זה לא מנע ממנה את מחלת האלצהיימר הארורה. אז המח שלנו עדיין לא לגמרי פתור או מובן, ומיטב המוחות בחברות כמו ניוראלינק של אילון מאסק חוקרות את הקשרים בין הנוירונים ומנסים להעצים את היכולת האנושית הבסיסית של לקלוט, לעבד ולפלוט מידע, אך עד שנהפוך לסייבורגים, בואו ננסה לשמר את הייחוד הכמעט אחרון שנותר לנו – לחשוב באופן יצירתי.
מי שלא יתאמן – יאבד את היכולת הזו מהר מהצפוי. ומי שיוותר על היכולת להמציא, יישאר רק עם מה שהמציאו עבורו.
הבחירה בידיים שלנו
אפשר לחיות בעולם שבו בינה מלאכותית תפתור, תעצב, תכתוב ותנבא. אבל הבחירה להשתמש בה כעוזרת ולא כיועצת עליונה – היא שלנו בלבד. גם אם זה אומר להיכשל יותר, להתעכב יותר, ולהזיע יותר בדרך לרעיון הבא. זה המחיר של מקוריות. זה הסוד של דמיון אמיתי.
אז אולי הדמיון לא נפגם – אולי הוא פשוט נרדם. הגיע הזמן להעיר אותו.
עצוב לי ארז. הכל גנרי, הכל מטומפלט, אי אפשר להבדיל בין יצירה לזיוף, בין נשמה לשביב. זה בהחלט לא העולם שגדלתי בו ולא זה שבא לי להזדקן בו. באסה לנו, אנשי הקריאייטיב המזדקנים שזוכרים מה זה להזמין למשרד פיצה בשתיים בלילה כי עדיין אין פיצוח לפרזנטציה של מחר בבוקר. וזוכרים את הרגע שבו הפיצוח הזה צץ, אחרי שכבר כולם כמעט התייאשו. איזה רגע זה יא אללה…… חבל שהוא גוסס.
אני מסתכל על זה מעט אחרת. פעם עבדו על ג׳ינגל או מודעה, אח״כ הגיעה הטלוויזיה ולבסוף האינטרנט ששינו את הכללים ופתחו כר נרחב של אפשרויות חדשות. גם עכשיו, בתקופת הבינה, יש עדיין מקום ליצירתיות אנושית והניצוץ הזה שהביא פרץ אדרנלין בשתיים בבוקר עדיין כאן.