שבעה אנשים, 2% כל אחד, ושליטה בחברה ששווה טריליונים
כשעבדתי באל-על, למדתי כלל אחד שלא שכחתי: מי שמחזיק את המפתחות למטוס, כלומר הטייס, קובע לאן הוא טס. לא משנה כמה נוסעים יש על הסיפון, וכמה הם שילמו על הכרטיס.
השבוע נזכרתי בזה, כשקראתי שאנתרופיק מבקשת מבעלי המניות שלה לאשר מבנה חדש לקראת ההנפקה. לפי דיווח בטק קראנץ', שמבוסס על חשיפה של ה"אינפורמיישן", שבעת מייסדי החברה, ובראשם המנכ"ל דריו אמודאי, יקבלו מניות מיוחדות. המניות האלה לא שוות אגורה נוספת. הן שוות משהו אחר לגמרי: 50.1% מזכויות ההצבעה ברוב ההחלטות של החברה.
ההצבעה של בעלי המניות צפויה בימים הקרובים.
רק כדי שהיחס יהיה ברור: לכל אחד מהמייסדים יש בערך 2% מהחברה. ביחד זה 14%. והם מבקשים את המפתחות למטוס.
מה בדיוק מבקשים שם?
המבנה עצמו לא פשוט, והפרטים הם העניין. לפי בטא-ניוז, המייסדים יחזיקו את מניות ההצבעה המיוחדות דרך חברה נפרדת בערבון מוגבל. השליטה נשמרת כל עוד שלושה מתוך השבעה לפחות שומרים על אחזקה מינימלית. את גודל האחזקה הזאת עוד אף אחד לא חשף.
בנוסף:
- קרן הנאמנות לטובת הטווח הארוך (הגוף שאנתרופיק הקימה כדי לפקח על המשימה שלה) תמשיך למנות את רוב חברי הדירקטוריון.
- מספר המושבים של המייסדים בדירקטוריון יעלה משניים לשלושה.
- העובדים יקבלו סוג מניות משלהם, שיכריע במקרה של תיקו בנושאים מסוימים.
והרקע: סבב הגיוס במאי העריך את אנתרופיק ב-965 מיליארד דולר. בשוק המשני המניות כבר נסחרות לפי שווי של כ-1.5 טריליון דולר. היעד להנפקה בנאסד"ק, שצפויה בסוף אוקטובר או בנובמבר, הוא שווי של כשני טריליון דולר.
שני טריליון דולר. ושבעה אנשים שמחזיקים את ההגה.
ושימו לב לפרט הקטן עם העובדים. זה לא קישוט. לתת לעובדים מניות שמכריעות במקרה של תיקו זה צעד שכמעט לא רואים בחברות ציבוריות. אם זה יעבוד כפי שמתואר, בנושאים מסוימים מי שיכריעו יהיו האנשים שכותבים את הקוד ומאמנים את המודלים. יש בזה היגיון: הם הראשונים שיודעים כשמשהו לא בסדר. יש בזה גם סיכון: הם גם אלה שהאופציות שלהם שוות הכי הרבה כשהכל נוסק.
המשקיעים מהציבור מקבלים מניה שמשתתפת ברווח, אבל כמעט לא בהחלטות. זו העסקה. מי שיקנה, יקנה אותה בעיניים פקוחות.
ראינו את הסרט הזה. אבל לא עם שבעה שחקנים
מניות-על אינן המצאה חדשה. מארק צוקרברג שולט במטא כבר יותר מעשור בזכות מבנה דומה, ואוון שפיגל מחזיק כך בסנאפ. גם בתשקיף ההנפקה של ספייס-אקס, אילון מאסק ומקורביו שמרו לעצמם את רוב כוח ההצבעה.
המודל הקרוב ביותר הוא דווקא פלנטיר. לפני הרישום למסחר ב-2020, המייסדים אלכס קארפ, פיטר ת'יל וסטיבן כהן קיבלו מניות מסוג מיוחד שמעניקות להם עד 49.999999% מכוח ההצבעה. כמעט חצי. בכוונה, כמעט.
אנתרופיק הולכת צעד אחד רחוק יותר: 50.1%. לא כמעט. רוב.
וההבדל המעניין באמת הוא המספר. אצל צוקרברג זה אדם אחד. אצל פלנטיר שלושה. כאן מדובר בשבעה אנשים שצריכים להחליט ביחד. קבוצה. מעין מועצת זקנים של החברה שבונה את קלוד.
הטיעון של אנתרופיק, ולמה הוא לא טיפשי
אני יכול לדמיין את הנימוק כמעט מילה במילה, כי אנתרופיק בנתה את כל הזהות שלה סביבו.
בינואר פרסם אמודאי מסה ארוכה על הסיכונים של בינה מלאכותית. הוא הכריז שם שכל שבעת המייסדים התחייבו לתרום 80% מהונם, והזהיר שריכוז העושר שהבינה המלאכותית תייצר עלול לשבור את החברה האנושית.
בקיצור, זה האיש שמזהיר מריכוז כוח. והוא רוצה להבטיח שאנשים עם אותה השקפה יחזיקו את ההגה, גם כשקרנות גידור ומשקיעים מוסדיים ייכנסו לתמונה ויתחילו לדרוש רבעונים ירוקים.
וזה טיעון רציני. תחשבו על זה רגע: חברה שמפתחת מודלים שהיא עצמה מתארת כמסוכנים, נכנסת לבורסה. ביום שאחרי, מי שמחליט אם לעצור אימון של מודל או להאט השקה הוא, בתיאוריה, מי שמחזיק הכי הרבה מניות. ובעל מניות כזה, בדרך כלל, לא מצביע בעד האטה.
באנתרופיק גם פרסמו שיותר מ-80% מהקוד שנכנס לבסיס הקוד שלהם כבר נכתב על ידי קלוד. כתבנו כאן על המשמעות של זה. כשהמכונה מתחילה לבנות את עצמה, השאלה מי מחזיק את ההגה הופכת לפחות תיאורטית.
ועכשיו, הבעיה
כל מי שמחזיק שליטה בלי אחזקה פרופורציונלית מבטיח דבר אחד: אני יודע טוב יותר מהשוק. צוקרברג אמר את זה. מאסק אמר את זה. בפלנטיר אמרו את זה. לפעמים הם צדקו. לפעמים זה נגמר ב"מטאברס" שבלע עשרות מיליארדים לפני שמישהו הצליח לעצור.
אצל אנתרופיק יש טוויסט נוסף. החברה בנתה מערכת בלמים מיוחדת, את קרן הנאמנות, בדיוק כדי שאף אחד לא יחזיק כוח בלתי מבוקר. עכשיו, רגע לפני שהכסף הגדול מגיע, המייסדים מוסיפים לעצמם שכבת כוח נוספת מעל הכל.
ואני לא חושד בכוונות. אני חושד בזמן. אנשים משתנים. גם אנשים טובים. במיוחד אנשים טובים שמחזיקים פתאום נכס של שני טריליון דולר, ושאף אחד כבר לא יכול להדיח אותם.
וזה עוד לא הכל. לפני פחות משבועיים ג'ייקוב קוקסון עזב את אנתרופיק והסביר בפומבי למה, ו-76 מיליון צפיות אחר כך כולם דיברו על הכיוון שאליו החברה הולכת. עכשיו מתברר שההחלטה על הכיוון הזה תישאר בידי שבעה אנשים, לעוד הרבה שנים.
אז מי מחזיק את המפתחות?
יש פה אירוניה שקשה לפספס. החברה שהכי מדברת על כך שבינה מלאכותית חזקה לא צריכה להיות בידיים של מעטים, מבקשת להשאיר את עצמה בידיים של מעטים. במודע. עם אחוזים מדויקים.
אולי זו הדרך הנכונה. אולי שבעה אנשים שהתחייבו למסור 80% מהונם הם באמת שומרי סף טובים יותר מבעלי מניות שמחפשים תשואה. אני נוטה להאמין להם יותר מאשר לרוב המנכ"לים בעמק.
אבל גם באל-על, הטייס שמחזיק את המפתחות לא טס לבד. יש טייס משנה, יש רשימת בדיקות, ויש מגדל פיקוח שיכול להגיד לו לחזור לרציף.
בעוד כמה שבועות אנתרופיק צפויה לעלות לבורסה, עם שבעה טייסים בקוקפיט והרבה מאוד נוסעים מאחור. המפתחות כבר אצלם. השאלה היא אם קרן הנאמנות תהיה מגדל הפיקוח, או עוד נוסעת במחלקה ראשונה.
