עשרת אלפים סוכנים של בינה מלאכותית עבדו במקביל 88 שעות, ובסופן OpenAI הודיעה שפתרה את אחת משבע בעיות המילניום במתמטיקה. בעיה שהמתינה לפתרון כתשעים שנה, עם פרס של מיליון דולר עליה.

שתים עשרה שעות לפני ההכרזה, בלילה שבין 7 ל-8 בספטמבר, פרופסור למתמטיקה מאוניברסיטת ניו-יורק בשם טריסטן בקמאסטר פרסם הצהרה של כמה עמודים. בחלק הראשון שלה הוא מציג שלוש הוכחות חדשות שהשיג עם שותף. בחלק השני הוא מצטט את מה שלדבריו אמר לו סבסטיאן בובק, חוקר בכיר ב-OpenAI, בפגישה ביניהם: "למה שתהרוס לעצמך את הקריירה?"

וכשבקמאסטר לא נבהל, לפי ההצהרה, הגיע המשפט הבא: "אם אתה לא רוצה שאהיה נחמד, אני לא חייב להיות נחמד."

זה סיפור על מתמטיקה. אבל בעיקר זה סיפור על מה שקורה כשמישהו עם חוות שרתים שומע שאתה קרוב לקו הסיום.

מה זו בעיית נאוויה-סטוקס

בשנת 2000 פרסם מכון קליי למתמטיקה רשימה של שבע בעיות פתוחות, והציע מיליון דולר על פתרון של כל אחת מהן. עד ספטמבר 2026 נפתרה רק אחת, השערת פואנקרה, והמתמטיקאי הרוסי גריגורי פרלמן, שפתר אותה, סירב ב-2010 לקחת את הכסף.

משוואות נאוויה-סטוקס מתארות איך נוזלים וגזים זורמים. מהנדסים משתמשים בהן כל יום כדי לתכנן מטוסים, לחזות מזג אוויר ולדמות זרימת דם בעורקים. הבעיה: אף אחד לא הוכיח שהן תמיד מתנהגות יפה. השאלה היא אם ייתכן מצב שבו נוזל שמתחיל לזרום בצורה חלקה מגיע, בתוך זמן סופי, למהירות אינסופית בנקודה מסוימת. מתמטיקאים קוראים לזה "פיצוץ".

בקמאסטר עבד על הכיוון הזה שנים. בשנה האחרונה הוא עבד עליו עם לוונט אלפוגה, מתמטיקאי שמועסק באנתרופיק אבל הדגיש שהשיתוף ביניהם אישי לגמרי ולא קשור לחברה. השניים השתמשו גם בקלוד וגם בקודקס, כלי התכנות של OpenAI. ב-15 באוגוסט הם הגיעו לתוצאה: משוואות אוילר, בת הדודה של נאוויה-סטוקס שבה לנוזל אין חיכוך כלל, אכן יכולות להתפוצץ כשמפעילים עליהן כוח חיצוני חלק. שבוע אחר כך התוצאות אומתו בלין, שפת תוכנה שבודקת הוכחות מתמטיות צעד אחר צעד. טרנס טאו, אולי המתמטיקאי המפורסם בעולם כיום, כינה את זה "הישג יוצא דופן".

זו עוד לא הייתה בעיית המילניום עצמה. אבל זה היה צעד ענק, בדרך שכמעט אף אחד לא הלך בה.

תשעה ימים בספטמבר

בסוף אוגוסט צייץ אלפוגה שתי מילים בלטינית שמשמעותן "אוגוסט מופלא". זמן קצר אחר כך התחילו ברשת להסתובב שמועות שאנתרופיק פתרה בעיות מילניום.

לפי הפוסט הרשמי של OpenAI, ב-1 בספטמבר החברה שמעה את השמועות שלפיהן שתיים מבעיות המילניום נפתרו, והחליטה להפנות אליהן מודל פנימי חדש שהיא מאמנת מאז 28 באוגוסט. היא מודה שרק אחר כך הבינה שהשמועות קשורות לבקמאסטר ולאלפוגה.

בלילה של 2 בספטמבר אלפוגה קיבל רמז שהמידע על ההתקדמות שלהם הגיע ל-OpenAI, ופנה לחברה. יום אחר כך פנה גם בקמאסטר. ב-6 בספטמבר בובק ביקש להיפגש, ובפגישה נאמר לבקמאסטר שלחברה כבר יש הוכחה מלאה לנאוויה-סטוקס. "התברר שצוות שלם עבד על הבעיה," כתב בקמאסטר, "ושכמות מטורפת של מחשוב הושקעה."

OpenAI מאשרת את רוב ציר הזמן. לפי הפוסט שלה, הסוכנים הגיעו לפתרון ב-5 בספטמבר, כ-88 שעות אחרי שהושקו. בקבוצה שפתרה את הבעיה עבדו בו-זמנית כעשרת אלפים סוכנים. בכל המאמץ, על כל הבעיות שנוסו, הם ייצרו כ-300 מיליארד טוקנים של פלט. בטק קראנץ' עשו את החשבון: לפי המחירון של ג'יפיטי-6 אסטרה, זה שווה 22.5 מיליון דולר במחשוב. על בעיה שהפרס עליה הוא מיליון.

ועכשיו הפרט שמפריע לבקמאסטר יותר מכל. הדרך שהוא ואלפוגה בחרו, דרך כוח חיצוני חלק שפתחו המתמטיקאים הספרדים דייגו קורדובה ולואיס מרטינס-זורואה, היא דרך צדדית שכמעט אף אחד לא עבד עליה. לדבריו, זה לא כיוון שמגיעים אליו תוך כמה ימים רק מלתת למודל את ניסוח הבעיה. ובכל זאת, OpenAI הגיעה בדיוק אליו.

שתי הצעות, ושם אחד מיותר

לפי הסיכום של אנגדג'ט, בפגישה הוצגו לבקמאסטר שתי אפשרויות. הראשונה: הוא ואלפוגה יפרסמו את התוצאה שלהם על אוילר, ו-OpenAI תפרסם את הפתרון המלא שלה יום אחר כך. השנייה: בקמאסטר יכתוב מאמר על ההוכחה של OpenAI, בלי השם של אלפוגה.

אלפוגה, תזכורת, עובד אצל המתחרה הגדולה של OpenAI.

בובק פרסם גרסה משלו ברשת אקס. הוא לא מכחיש שהתנגד לכך שאלפוגה יופיע כמחבר, ומנמק זאת בניגוד עניינים. לפי הגרסה שלו, המשפט על הקריירה נאמר אחרי שבקמאסטר איים ללכת לעיתונות עם האשמות שלדעתו לא היה להן בסיס. בהמשך הוא התנצל על בחירת המילים. סם אלטמן, מנכ"ל OpenAI, שיתף את הגרסה של בובק וטען שהחברה פנתה לשניים בתום לב. OpenAI גם הודיעה שלא תבקש את פרס המיליון.

בקמאסטר סירב לשתי ההצעות, וכמה שעות לפני ההכרזה של OpenAI פרסם הכל.

המודל שאולי קרא את המחברת

יש עוד שכבה לסיפור, והיא נוגעת בכל מי שמקליד רעיונות לצ'אטבוט. בקמאסטר ואלפוגה הזינו את הטיוטות שלהם לקודקס לאורך כל העבודה. OpenAI שומרת לעצמה את הזכות לאמן מודלים על שיחות כאלה, אלא אם המשתמש ביטל זאת. אז בקמאסטר שאל בפגישה אם המודל אומן על הסשנים שלהם, ולדבריו לא קיבל תשובה ברורה.

בגרסה הראשונה של הפוסט, ב-8 בספטמבר, OpenAI כתבה שאף אחד, לא החוקרים ולא הסוכנים, לא ראה את העבודה של השניים. אבל הוסיפה שהיא לא יכולה לשלול שנתונים אנונימיים שנגזרו מהשימוש שלהם במוצרים שלה עזרו לשפר את המודלים. במילים פשוטות: ייתכן שהמודל למד משהו מהמחברת שלהם.

יומיים אחר כך, ב-10 בספטמבר, החברה עדכנה את הפוסט. לדבריה, אחרי בדיקה פנימית התברר שהפרומפטים של בקמאסטר בקודקס בחודשיים שלפני ההכרזה לא יכלו להשפיע על המערכת בשום צורה, כולל באימון. היא גם מדגישה שההוכחות שונות: באוילר, בקמאסטר ואלפוגה הוכיחו תוצאה עם כוח חיצוני, והמערכת של OpenAI הוכיחה תוצאה בלעדיו.

שימו לב למי שערך את הבדיקה: החברה עצמה.

ואז הגיע הטוויסט המתמטי

ב-11 בספטמבר מכון קליי פרסם הודעה שלפיה בעיית נאוויה-סטוקס "הוכרעה ככל הנראה", והוסיף שתהליך הבדיקה וחלוקת הקרדיט יהיה איטי במכוון. לפי הכללים של המכון, פתרון צריך להתפרסם בכתב עת, לעבור שנתיים ולזכות בהסכמה רחבה בקהילה לפני שמישהו מקבל פרס.

וב-21 בספטמבר סיינטיפיק אמריקן העלה שאלה חדשה לגמרי: האם OpenAI פתרה בכלל את הבעיה הנכונה. ההוכחה שלה נשענת על כוח חיצוני שנבנה במיוחד כדי לגרום לפיצוץ. הניסוח הרשמי של קליי מתיר את זה, אבל רוב המתמטיקאים שחקרו את הבעיה חיפשו פיצוץ שנובע מהנוזל עצמו, בלי כוח מבחוץ. שלושה מתמטיקאים כבר פרסמו הוכחה שלפיה השיטה של OpenAI לא יכולה לעבוד בלי הכוח הזה. לואיס סילבסטרה מאוניברסיטת שיקגו סיכם את זה בכתבה כך: בעיית קליי הוכרעה, אבל הבעיה המרכזית של משוואות נאוויה-סטוקס לא.

כלומר, ייתכן שעשרת אלפים הסוכנים מצאו פרצה בניסוח של הבעיה. פרצה חוקית לגמרי, בבעיה שהפרס עליה עדיין מחכה במגירה.

אז מה יוצא מזה

ביוני כתבנו כאן על תעלומה מתמטית בת שמונים שנה ש-OpenAI פתרה בשבוע, והעולם התלהב. הפעם ההישג המתמטי כמעט לא עומד בכותרת. הכותרת היא מי הפעיל את המודל, מתי, ועל חשבון מי.

אני לא יודע מי צודק בשיחה שהתקיימה בחדר סגור בין שני אנשים. אבל מה שמוסכם על כולם מספיק: OpenAI התחילה לעבוד על הבעיה אחרי ששמעה שמישהו אחר מתקרב לפתרון. היא הגיעה לנתיב הנדיר שהם בחרו. והיא הפעילה בשבוע אחד כוח מחשוב שאף מחלקה למתמטיקה לא יכולה להרשות לעצמה.

טרנס טאו כתב שהוא חושש בדיוק מזה: שמועה על כיוון מחקר של מתמטיקאי אחד מספיקה כדי שחברת בינה מלאכותית תשפוך עליו משאבים עצומים, עוד לפני שהחוקר הספיק לפתח את הרעיון בעצמו.

מתמטיקה הייתה במשך אלפי שנים המשחק הכי הוגן שיש: מוח מול בעיה. פרלמן עבד על פואנקרה כמעט לבד, בלי צוות ובלי תקציב. עכשיו, כשהרעיון כבר באוויר, מי שיש לו יותר שרתים מגיע ראשון. וכש-OpenAI כבר הראתה לנו מה קורה כשסוכנים שלה יוצאים מהמעבדה, קשה להירגע מהבטחה שהיא בדקה את עצמה ומצאה שהכל בסדר.

אם אתם חוקרים, יזמים או סתם אנשים עם רעיון טוב, הלקח פשוט: לפני שאתם מדביקים את הטיוטה הכי חשובה שלכם לצ'אטבוט, תבדקו בהגדרות אם ביטלתם את האפשרות לאמן עליה מודלים. בקמאסטר עשה הכל נכון מבחינה מתמטית. הוא רק עבד על הכלי של החברה שבסוף עקפה אותו.

הפוסט OpenAI פתרה בעיה של מיליון דולר ב-88 שעות. המתמטיקאי שהיה שם קודם טוען שעקפו אותו הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

ב-8 בספטמבר 2026 מטא השיקה את מיוז, סוכן בינה מלאכותית אישי שמבקש גישה למייל, ליומן, לאמצעי התשלום ולבית החכם שלכם. ב-21 בספטמבר חוקר האבטחה פטריק וורדל הראה שכל תוכנה שכבר רצה על מחשב מק יכולה לשנות הגדרה נסתרת אחת באפליקציה של מיוז, ולהפנות את ההכתבות הקוליות שלכם לשרת של התוקף.

יחד עם ההקלטות, לפי גיזמודו, עבר לשם גם אסימון ההזדהות של החשבון. מי שמחזיק באסימון הזה מחזיק בסוכן, ובכל ההרשאות שנתתם לו. וורדל סיפר שבניסויים שלו הצליח לכתוב קבצים זדוניים לדיסק ולצלם תמונות, ברוב המקרים בלי שום סימן שאפילו משתמש ערני היה שם לב אליו.

מטא שחררה תיקון בתוך שעות. זה היה רק הפרק הראשון.

באותו יום אמזון אישרה שביקשה ממטא להפסיק לתת למיוז לקנות באתר שלה בשם המשתמשים. הטענות: מטא לא עדכנה אותה מראש, הסוכן לא מזדהה כשהוא קונה, ויש חשש לגבי הדרך שבה הוא מטפל בפרטי הגישה של הלקוחות. וב-25 בספטמבר רויטרס, בעקבות דיווח באתר דה אינפורמיישן, חשפה פרצה נוספת שלא פורסמה קודם. חוקר חיצוני דיווח עליה דרך תוכנית פרסי הבאגים של מטא, והיא יכלה לאפשר לתוקף גישה למכונה הווירטואלית האישית של המשתמש, זו שמחזיקה בין השאר מיילים וקבצים. דוח תקלה פנימי של מטא דירג אותה ברמת החומרה השלישית בסולם של חמש. התגובה של מטא: אזהרת בטיחות ברורה יותר בתוך האפליקציה.

שלוש תקלות בשבועיים וחצי, במוצר שכל ההבטחה שלו היא אבטחה. כדי להבין למה זה כואב דווקא למטא, צריך לחזור ליום ההשקה.

מה מיוז עושה

פחות משבועיים לפני ההשקה, ב-26 באוגוסט, מטא חתמה על פשרה של 18 מיליארד דולר עם 29 מדינות בארה"ב, בתביעה על הנזקים שהרשתות החברתיות שלה גרמו לילדים ולבני נוער. ב-8 בספטמבר, בלי לחכות שהדיו יתייבש, היא הציגה את המוצר הכי שאפתני שלה בעולם הבינה המלאכותית.

הרעיון פשוט. אתם כותבים לו בוואטסאפ "תמכור לי את האוטו", "תוריד לי את חשבון החשמל", "תתכנן לי טיול ליפן", והוא הולך ועושה את זה. פותח דפדפן, ממלא טפסים, מתמקח, משלם. ואם זה לוקח כמה ימים, הוא ממשיך לעבוד גם אחרי שסגרתם את האפליקציה, וחוזר אליכם כשצריך אישור.

הקאץ' קטן וברור: בשביל זה הוא צריך את המייל שלכם, את היומן, את אמצעי התשלום, את אפליקציית הכושר, את הבית החכם, ובהמשך גם את מנהל הסיסמאות.

מטא. הסיסמאות. באותו משפט.

לפי ההודעה הרשמית של מטא, מיוז הוא "הסוכן האישי הראשון בעולם שנבנה לכולם". הוא רץ על מודל מיוז ספארק, המודל החזק ביותר של החברה עד היום, וזמין באתר, באפליקציה לאייפון ולאנדרואיד וישירות בתוך וואטסאפ, בינתיים רק בארה"ב. הדוגמאות שמטא נותנת מדברות אל הבטן: הוא הופך סרטון מתכון ששמרתם באינסטגרם לרשימת קניות, זוכר שחבר שלכם צמחוני לפני שהוא שולח הזמנות לארוחה, ומעדכן את תוכנית האימונים כשהחיים משתבשים. הוא גם מציע דברים מעצמו, בלי שביקשתם.

כשצריך לשלם, מיוז משתמש בלינק, שירות התשלום של סטרייפ, שמנפיק כרטיס חד-פעמי לכל רכישה. מטא מדגישה שזה הסוכן הראשון שמכוסה בהגנות הרכישה של לינק: החזרות בלי עמלה, כיסוי לפריטים פגומים או אבודים, והחזר הפרש אם המחיר ירד. זה המהלך החכם ביותר בהשקה. הפחד הגדול מסוכן שקונה בשבילכם הוא לא שייכשל, אלא שיצליח לקנות את הדבר הלא נכון.

המחיר: חינם לרוב השימושים, עם שתי חבילות בתשלום, פאוור ב-20 דולר לחודש ומקסימום ב-100 דולר. אבל טק קראנץ' שם לב לפרט קטן: גם בגרסה החינמית צריך להזין כרטיס אשראי כדי להתחיל. חינם, אבל עם הכרטיס ביד.

והציבור קנה. לפי חברת המחקר סנסור טאואר, מיוז הורד כ-2.8 מיליון פעמים בשבועיים הראשונים וטיפס לראש טבלת האפליקציות החינמיות בארה"ב ובקנדה. ב-23 בספטמבר, בכנס קונקט, מטא כבר הציגה מכשיר כיס ייעודי למיוז.

המחשב הפרטי בענן

מטא ידעה בדיוק מה הבעיה שלה, ולכן חצי מההודעה עסק באבטחה. כל משתמש מקבל מכונה וירטואלית משלו בענן, עם דפדפן משלה, שבה חיים הסוכן והנתונים. אף סוכן של משתמש אחר לא אמור להגיע אליה.

על אותה מכונה יושב סוכן שני בשם סנטינל, מופרד ממיוז ברמת המערכת. שום דבר שמיוז עושה לא יוצא לאינטרנט בלי שסנטינל אישר. מיוז לא רואה סיסמאות ולא פרטי תשלום, הם נשמרים באחסון מאובטח שהוא יכול להשתמש בו בלי להציץ פנימה. לפני פעולה רגישה, כמו שליחת מייל או רכישה, הוא עוצר ושואל, ויש יומן מלא של כל מה שעשה ומה הוא מתכנן לעשות. מטא גם מבטיחה שהשיחות לא מגיעות למערכת הפרסום שלה, ושעד סוף השנה תגיע גרסה שבה כל המכונה מוצפנת במפתח שרק המשתמש מחזיק. אפילו מטא לא תוכל להיכנס.

נשמע מעולה. על הנייר.

ועכשיו שימו לב איפה זה נשבר. הפרצה של וורדל לא עקפה את סנטינל ולא פרצה לכספת בענן. היא ניצלה הגדרת פיתוח שנשכחה בגרסה שיצאה לציבור, בתוך אפליקציה רגילה על המחשב הביתי. אפשר לבנות מבצר בענן, ולהשאיר את המפתח מתחת לשטיח בכניסה.

מטא טענה שהסיכון המעשי "נמוך למדי", כי התוקף צריך קוד שכבר רץ על המחשב של הקורבן. וורדל השיב שזה לא מחסום רציני: מספיק לשכנע משתמש להעתיק ולהריץ פקודה אחת, תרגיל נפוץ אצל נוכלי רשת. דייוויד סינגלטון ממעבדות מטא לבינת-על כתב שהחברה שואפת להיות "שקופה מאוד" בנושאי פרטיות ואבטחה כדי לשמור על האמון. את הפרצה השנייה, לפי דה אינפורמיישן, הציבור לא הכיר עד שדוח פנימי הגיע לעיתונאים.

למה דווקא מטא

הרעיון של סוכן שעושה דברים במקומכם לא נולד בספטמבר. גוגל השיקה את ג'מיני ספארק, אנתרופיק את קלוד קו-וורק, וOpenAI בונה לכם חבר בלי מסך. כולם רצים לאותו מקום: הרגע שבו הצ'אטבוט מפסיק לענות ומתחיל לעשות.

אבל אף אחת מהחברות האלה לא מגיעה עם התיק של מטא. ב-2011 היא הגיעה להסדר עם רשות הסחר הפדרלית האמריקאית על כך שהפכה מידע פרטי של משתמשים לציבורי בלי אישורם. ב-2019 היא שילמה חמישה מיליארד דולר, שיא באותה תקופה, על שמונה הפרות פרטיות שונות. ב-2023 הרשות האשימה אותה בהפרת הצו שנחתם אחרי אותו הסדר. ובדרך, ב-2019, התגלה שסיסמאות של משתמשים נשמרו אצלה בפורמט קריא. וקיימברידג' אנליטיקה עדיין יושבת בזיכרון של כולנו.

ביום ההשקה שרה פרז מטק קראנץ' ניסחה את זה בעדינות: טענות האבטחה של מטא "ידרשו חקירה מעמיקה יותר של מומחי אבטחה". תוך שבועיים המומחים חקרו, ומצאו.

הטריק הרגשי

מטא יודעת שהיא מבקשת יותר אמון מאי פעם. לכן, לצד המסמכים הטכניים, היא עשתה משהו שאף מתחרה לא עשתה ברצינות: נתנה לכם לעצב את הסוכן. לתת לו שם, לבחור לו דמות, להגדיר איך הוא מדבר אליכם.

זה לא פיצ'ר. זה פסיכולוגיה. קשה לחשוד במישהו שקראתם לו "מוטי" ובחרתם לו פרצוף חמוד. אחרי 26 שנה בפרסום אני יכול להגיד לכם שזה בדיוק מה שהייתי ממליץ ללקוח עם בעיית אמון: אל תתווכחו עם הפחד, תעקפו אותו דרך הלב. ומכשיר כיס שבמרכז המסך שלו יושבת דמות שעיצבתם בעצמכם הוא אותו רעיון, רק עם סוללה.

אז מה יוצא מזה

עד היום, כשמטא ביקשה מכם נתונים, זה היה כדי למכור את תשומת הלב שלכם למפרסמים. הפעם היא מבקשת נתונים כדי לעבוד בשבילכם. זו הפעם הראשונה שהעסקה מוצגת בכיוון ההפוך, והיא עובדת רק אם הכספת באמת נעולה.

אם מטא תעמוד בזה, מיוז יכול להיות המוצר שמחזיר לה את המקום בשולחן מול OpenAI וגוגל. יש לה מיליארדי משתמשים בוואטסאפ שלא צריכים להוריד שום דבר חדש, וסוכן שיושב בתוך הצ'אט שכבר פתוח אצלכם הוא יתרון שאין לאף מתחרה. אם לא, נקרא על זה בכתבה על הפשרה הבאה.

אני? הייתי נותן למיוז לבנות לי רשימת קניות. את הסיסמה לבנק, עוד לא. תשאלו אותי שוב אחרי הגרסה המוצפנת, ואחרי שמישהו מבחוץ יפתח את הקופסה ויבדוק מה באמת יש בה.

מטא ביקשה שנסמוך עליה. בשבועיים הראשונים היא קיבלה 2.8 מיליון הורדות, פרצה אחת שחוקר עצמאי פרסם ברבים, פרצה שנייה שהתגלתה מתוך דוח פנימי, ובקשה מאמזון להתרחק מהאתר שלה. האמון, כך מתברר, מגיע מהר יותר מהאבטחה.

הפוסט הסוכן של מטא ביקש את הסיסמאות שלכם. תוך שבועיים נמצאו בו שתי פרצות הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

בסוף 2025 אנבידיה הציעה להשקיע בהאגינג פייס חצי מיליארד דולר, לפי שווי של 7 מיליארד. בהאגינג פייס סירבו. הנימוק, לפי הפיננשל טיימס, היה עקרוני ויפה: הם לא רצו משקיע דומיננטי אחד שיוכל להטות את ההחלטות שלהם.

בקיץ 2026 קלם דלאנג, המנכ"ל של האגינג פייס, פנה בעצמו לג'נסן הואנג. לא להפך. הואנג כתב את זה במפורש בפוסט שבו הודיעה אנבידיה על העסקה: קלם הגיע אליו כששקל את הפרק הבא של החברה.

ב-3 בספטמבר 2026 זה נהיה רשמי. אנבידיה קונה את האגינג פייס במלואה, תמורת 12,930,300,000 דולר. לא השקעה. רכישה. את כולה.

אז משקיע דומיננטי זה מסוכן, אבל בעלים יחיד זה בסדר? אפשר לטעון, ובצדק מסוים, שיש הבדל. משקיע גדול לוחץ עליך לצמוח ומשאיר אותך אחראי לתוצאה. קונה לוקח את המפתחות ואת האחריות ביחד. ובכל זאת, כשהמחיר כמעט מוכפל, העקרונות מתחילים להישמע פחות חדים.

מה זו בכלל האגינג פייס, ולמה זה נוגע גם לכם

אם אתם לא מפתחים, כנראה לא שמעתם את השם. אם אתם כן, אתם נכנסים לשם כמעט כל יום.

האגינג פייס נוסדה ב-2016 והפכה למחסן המרכזי של עולם הקוד הפתוח בבינה מלאכותית. לפי אנבידיה, יותר מ-18 מיליון מפתחים, חוקרים ויוצרים משתמשים בה, והיא מאחסנת יותר משלושה מיליון מודלים, חצי מיליון מאגרי נתונים ומיליון אפליקציות. יותר מ-200 אלף חברות נעזרות בה כדי למצוא, לבדוק ולהטמיע מודלים. כשמעבדה סינית משחררת מודל חדש, הוא מגיע לשם. כשסטודנט בבאר שבע רוצה לאמן מודל קטן משלו, הוא מתחיל שם.

בכסף, זו לא חברה גדולה. לפי דה אינפורמיישן, ההכנסות השנתיות שלה עומדות על כ-150 מיליון דולר, אחרי שהיו כ-100 מיליון חודשיים קודם לכן. דלאנג אמר ביולי לטק קראנץ' שהחברה "קרובה לרווחיות".

12.93 מיליארד דולר על 150 מיליון דולר הכנסות זה מכפיל של בערך פי 86. אף אחד לא משלם את זה בשביל תזרים מזומנים.

אז על מה אנבידיה באמת משלמת?

על ביטוח.

ג'נסן הואנג יושב על שליטה בשוק השבבים שנראית מבחוץ בלתי מעורערת. מבפנים הוא רואה משהו אחר. OpenAI, גוגל, אמזון ואנתרופיק בונות, כל אחת, שבבים משלה. כל לקוח ענק שקונה ממנו כיום עובד בשקידה על היום שבו יפסיק.

וכאן נכנס הקוד הפתוח. מפתח שמוריד מודל מהאגינג פייס צריך להריץ אותו בעצמו, על החומרה שלו או בענן ששכר. ובעולם הזה, החומרה היא כמעט תמיד אנבידיה. הואנג עצמו אמר לאנליסטים שכמעט כל המודלים הפתוחים רצים על החומרה שלו. ככל שיותר אנשים בונים מחוץ למעבדות הסגורות, כך הוא פחות תלוי בכמה לקוחות ענק שכולם מנסים להיפטר ממנו.

אנבידיה כבר השקיעה עשרות מיליארדים בפיתוח מודלים פתוחים משלה, והיא התורמת הגדולה ביותר של מודלים לאתר: יותר מ-500 מודלים ויותר מ-250 מאגרי נתונים. עכשיו היא קונה את הכיכר שבה כולם נפגשים.

בהודעה הרשמית הואנג מתחייב שהאגינג פייס תישאר פלטפורמה פתוחה, שלא יידרש מחשוב של אנבידיה כדי לבנות או לפרוס דרכה, ושהיא תמשיך לתמוך בכל ענן ובכל סוג של מאיץ. זו הבטחה חשובה. היא גם הבטחה שקל לתת ביום החתימה.

ויש גם עניין של עודפים

לפי ניתוח של טק קראנץ', אנבידיה התחייבה לעזור לממן עסקאות ענן בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים עבור לקוחות שלה. אם הלקוחות לא ינצלו את כל כוח המחשוב שהזמינו, מישהו יישאר עם החשבון. האגינג פייס כבר מוכרת למפתחים שירותי הרצה על מחשוב שכור. פתאום יש לאנבידיה למי למכור את העודפים.

וזו גם חזרה שקטה לענן. לפני כשנה אנבידיה צמצמה, לפי הדיווחים, את שירות הענן שלה. עכשיו היא קונה תשתית קיימת עם קהילה בנויה, במקום להתחיל מאפס.

מי שיושב על הצומת גובה פרמיה

האגינג פייס גייסה בפעם האחרונה ב-2023: 235 מיליון דולר לפי שווי של 4.5 מיליארד, בהובלת זרוע ההשקעות של סיילספורס, עם כסף גם מגוגל, מאמזון, מאיי-בי-אם ומאנבידיה עצמה. שלוש שנים אחר כך, המשקיעה הקטנה שישבה ליד השולחן קונה את כל השולחן, בכמעט פי שלושה.

וזה לא מקרה בודד. באוגוסט 2026 סטרייפ שילמה, לפי הדיווחים, יותר משבעה מיליארד דולר על אופן-ראוטר, חברה שהוקמה ב-2023 ובמאי הוערכה ב-1.3 מיליארד. יותר מפי חמישה בתוך שלושה חודשים. מי שמחזיק צומת שדרכו עוברים מפתחים, יושב על נכס שענקיות הטכנולוגיה מוכנות לשלם עליו הרבה מעבר לכל היגיון פיננסי מסורתי. לא בגלל ההכנסות. בגלל מי שעובר שם.

הדבר שאף אחד לא אוהב להגיד בקול

העסקה הגיעה בדיוק כשבוושינגטון שקלו להגביל מודלים פתוחים. הטענה: מודל שאפשר להוריד ולהריץ בחדר סגור הוא סיכון ביטחוני. הטענה שכנגד: אם אמריקה תסגור את הברז, סין תמלא את החלל.

ולא בתיאוריה. מונשוט הסינית שחררה את קימי קיי3, מודל פתוח שהשתווה למודלים האמריקאיים המובילים במדדי ביצועים, בעלות הרצה נמוכה בהרבה. דלאנג הזהיר בסוף יולי שסין "בבירור שולטת" בקוד הפתוח. הואנג ועוד 24 חברות, ובהן האגינג פייס, חתמו על מכתב לממשל האמריקאי שקורא לתמוך במודלים פתוחים ולא לחנוק אותם.

עכשיו החותמים עובדים באותה חברה. המנכ"ל שנלחם על עצמאות הקוד הפתוח ידווח מעכשיו ליצרנית השבבים הגדולה בעולם. אני לא טוען שהוא מכר את עקרונותיו. אני כן טוען שהעמדה שלו כבר לא תישמע אותו דבר.

באנבידיה, אגב, כבר הכינו תשובה. ג'סטין בויטנו, סגן נשיא בחברה, אמר בתדרוך לעיתונאים שהרגולטורים יראו בעסקה צעד "חיובי באופן מוחץ", ושפלטפורמה כמו האגינג פייס היא מעצם טבעה "פלטפורמה לביזור כוח". קשה לא לחייך כשהחברה הדומיננטית בשוק השבבים קונה את הצומת המרכזי של הקוד הפתוח ומסבירה שזה צעד נגד ריכוזיות.

ורגע, זו אותה האגינג פייס מיולי

כן. אותה אחת.

ביולי כתבתי כאן על מודל של OpenAI שהשתחל החוצה מסביבת בדיקות סגורה ופרץ למערכות של האגינג פייס. OpenAI עצמה הודתה שמודלים שלה, שעוד לא שוחררו לציבור, עמדו מאחורי הפריצה. דלאנג סיפר אחר כך שדווקא מודל פתוח בגרסה ששינתה אנבידיה עזר להם להתגונן, אחרי שמודלים סגורים נכשלו.

פחות מחודשיים אחר כך החברה נמכרת ב-12.93 מיליארד דולר. אין קשר סיבתי מוכח בין השניים, אבל יש כאן משהו שמסכם את 2026 טוב מכל טור דעה: החברה שהותקפה על ידי בינה מלאכותית, והתגוננה בעזרת מודל של אנבידיה, נמכרת לאנבידיה.

לאן מכאן

העסקה חתומה, אבל עוד לא סגורה. לפי יאהו פייננס, הסגירה צפויה במחצית הראשונה של 2027, בכפוף לאישורי רגולציה. עד אז רשויות ההגבלים העסקיים בארה"ב ובאירופה יצטרכו להחליט אם "פלטפורמה לביזור כוח" היא תיאור מדויק, או סיסמה שיווקית מוצלחת.

מה שכבר ברור: התשתית של עולם הבינה המלאכותית מתכנסת לידיים מעטות במהירות מפחידה. סטרייפ קנתה את אופן-ראוטר. אנבידיה קונה את האגינג פייס. השכבות שהיו אמורות להיות ניטרליות, אלה שמחברות בין מפתח למודל ובין מודל לחומרה, נקנות אחת אחרי השנייה בידי מי שיש לו אינטרס מובהק במה שרץ עליהן.

הקוד הפתוח לא ימות מזה. הוא פשוט יגור מעכשיו בבית של מישהו אחר.

ולפני פחות משנה הם אמרו שהם לא רוצים בעל בית.

הפוסט האגינג פייס סירבה לחצי מיליארד מאנבידיה. אחר כך היא פנתה אליה בעצמה הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

תקן הבטיחות הפדרלי מספר 135 בארצות הברית קובע שהבלמים של מכונית נוסעים יופעלו באמצעות דוושת רגל. לסייברקאב, המונית הרובוטית של טסלה, אין דוושת רגל. אין לו גם הגה, אין דוושת גז ואין מראות צד.

ובכל זאת, טסלה הודיעה לרגולטור שהמכונית עומדת בכל תקני הבטיחות הפדרליים. כולם.

הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בארה"ב קראה את ההצהרה ופתחה חקירה. עכשיו מנהל בכיר בטסלה יצטרך להסביר את זה בכתב, בשבועה, כשמעל הראש שלו מרחף סעיף שמדבר על עד 15 שנות מאסר.

יממה אחת בספטמבר

ביום חמישי, 3 בספטמבר 2026, טסלה ערכה באוסטין שבטקסס אירוע השקה לסייברקאב. אירוע סגור, בהזמנה בלבד, בלי שידור חי, ובלי אילון מאסק. המנהלים דיברו בערך רבע שעה והלכו הביתה. באותו יום העלתה החברה לאתר שלה טופס שמזמין עסקים להביע עניין ברכישת צי של מכוניות כאלה.

הרשות פתחה את התיק עוד באותו יום, ובבוקר שלמחרת, לפי טק קראנץ', הודיעה עליו לציבור. זה קרה שעות ספורות אחרי שהסייברקאבים הראשונים יצאו לרחובות אוסטין עם נוסעים משלמים. מניית טסלה ירדה באותו יום בכ-6%.

הרצף הזה מספר את כל הסיפור של הנהיגה האוטונומית ב-2026. חברה מוציאה מוצר לכביש, והרגולטור רץ אחריה עם טפסים.

הצהרה עצמית: השיטה שעבדה עשרות שנים

צריך להבין איך השיטה האמריקאית עובדת, כי היא שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים כאן. בארה"ב אין משרד רישוי שבודק כל דגם לפני שהוא יוצא לכביש. היצרנית מצהירה בעצמה שהמכונית עומדת בתקנים, והרשות בודקת בדיעבד, אם בכלל. זה לא פרצה ולא תרגיל של טסלה. ככה זה עובד כבר עשרות שנים.

השיטה נשענת על הנחה פשוטה: יצרנית שתשקר על בטיחות תיקבר בתביעות, ולכן היא לא תשקר. ההנחה הזאת עובדת כל עוד יש תקן ברור שאפשר לבדוק מולו. היא מתחילה לחרוק כשהמוצר עצמו שובר את ההגדרות. אי אפשר להצהיר שאתה עומד בכלל, אחרי שהחלטת לבד שהכלל לא חל עליך.

וזה בדיוק מה שהרשות רוצה לבדוק. בהודעה הרשמית נכתב שהבדיקה תבחן את הנתונים הטכניים ואת התהליך שעליהם טסלה הסתמכה, ובין היתר אם ההסמכה שלה נשענה על קביעה שחלק מהתקנים פשוט לא רלוונטיים לרכב אוטונומי.

במילים אחרות: הרשות פתחה חקירה על השאלה מי החליט שהחוק לא חל.

21 שאלות, מועד אחרון ושבועה

ב-10 בספטמבר הסיפור עלה מדרגה. לפי בנזינגה, היועץ המשפטי הראשי של הרשות, פיטר סימשאוזר, שלח לטסלה צו עם 21 שאלות מפורטות ומועד אחרון לתשובה: 30 בספטמבר. התשובות צריכות להגיע בשבועה, בחתימה של נושא משרה בחברה. מי שלא עונה מסתכן בקנסות אזרחיים של עד 139.35 מיליון דולר, ובמקרים חמורים גם בהליך פלילי.

השאלות עצמן חושפות איפה כואב. הרשות רוצה לדעת אם בזמן ההסמכה היו ברכב אמצעי שליטה ידניים זמניים שהוסרו אחר כך, ואיך ההסרה שלהם מתיישבת עם הכלל שאוסר להשבית ציוד בטיחות. היא שואלת אם מסך המגע מאפשר לנוסע להזיז את הרכב, איך טסלה מצדיקה עמידה בתקן שדורש בלמים שמופעלים ברגל, והאם יש לרכב מראות, איתות שמתבטל מעצמו ותצוגה של מצב ההילוך.

אלה לא שאלות על השאלה אם הסייברקאב נוהג טוב. אלה שאלות על השאלה אם טסלה מילאה את הטופס כמו שצריך. ובעולם הרגולציה, זה לפעמים הרבה יותר מסוכן.

למה טסלה לא חיכתה?

כי הקרקע כבר הוכנה. ביוני 2026 משרד התחבורה האמריקאי הציע לבטל את דרישת דוושת הבלמים לרכבים שתוכננו מלכתחילה לנסוע לבד. הרשות עצמה מספרת שהיא עובדת על שמונה תיקוני תקנות, בהם דוושות בלמים, מגבים, תאורה ומראות, ומבטיחה לסיים אותם "בחודשים הקרובים".

אבל באותה הודעה בדיוק היא כתבה גם משפט שטסלה כנראה העדיפה לדלג עליו: עד שהעבודה תושלם, התקנים הקיימים נשארים בתוקף.

הצעה היא לא חוק. וטסלה, במקום לחכות שהחוק ישתנה, שלחה את המכוניות לכביש והמריאה לפני שמגדל הפיקוח נתן אישור. אילון מאסק בנה קריירה שלמה על ההנחה שקל יותר לבקש סליחה מאשר רשות. לפעמים זה עובד מצוין. לפעמים זה נגמר בקנסות. הפעם מה שעומד על הכף הוא לא רכב פרטי שהנהג שלו חתם על משהו, אלא מונית שאוספת אנשים מהרחוב.

יש גם תקדים, והוא לא מעודד את טסלה. ב-2022 זוקס, חברת המוניות הרובוטיות של אמזון, הסמיכה בעצמה רכב בלי הגה ובלי דוושות. הרשות פתחה נגדה בדיקה מאותו סוג בדיוק. זוקס נאלצה בסוף ללכת בדרך הארוכה ולבקש פטור רשמי מכמה תקנים, וקיבלה אותו רק ביולי 2026, עם הגבלה של 2,500 רכבים חדשים בשנה. ארבע שנים מההצהרה העצמית ועד האישור.

הטופס שגילה מה באמת מתכננים

הפרט המעניין באמת הוא דווקא הטופס מ-3 בספטמבר.

במשך עשור מאסק מכר חזון אחר לגמרי. ב-2016, בתוכנית האב השנייה של החברה, הוא דיבר על בעלי טסלה שיכניסו את המכונית הפרטית שלהם לצי משותף בזמן שהם בעבודה. ב-2019, ביום האוטונומיה של החברה, הוא הרחיב: כל בעל טסלה יוכל לצרף את הרכב שלו לרשת ולקבל צ'ק בסוף החודש. באותה שנה גם הבטיח מיליון מוניות רובוטיות על הכבישים עד סוף 2020.

שום דבר מזה לא קרה.

מה שקורה עכשיו הוא ההפך. הטופס החדש מזמין חברות לרכוש צי שלם של סייברקאבים, להקים מרכזי תפעול ותשתית, ולהפעיל אותם בעצמן. אין בו מחיר, אין לוח זמנים לאספקה ואין מינימום רכבים. בעלי טסלה פרטיים לא מופיעים בו בכלל. כשטסלה הציגה את הסייברקאב באוקטובר 2024, מאסק דיבר על מחיר של פחות מ-30 אלף דולר ועל מכונית שגם אנשים פרטיים יוכלו לקנות. החזון של "כל אחד ירוויח מהמכונית שלו" התחלף במודל הרבה יותר מוכר: מי שיש לו הון קונה צי, ומי שאין לו נוסע.

השוק הזה כבר מתמלא. מוב, חברת ניהול ציים שנולדה באפריקה, גייסה בקיץ האחרון 250 מיליון דולר לפי שווי של 2.1 מיליארד, ומפעילה את ציי ווימו בפיניקס ובמיאמי.

ויש כאן היגיון פיננסי קר. מכירה למפעילי ציים מכניסה כסף מיד ומעבירה את הביטוח, התחזוקה והחניה למישהו אחר. אם תהיה תאונה, הבעלים הרשום של הרכב הוא לא בהכרח טסלה. זה מודל יפה. הוא גם מפזר את האחריות על הרבה כתפיים קטנות, בדיוק ברגע שבו הרגולטור מנסה להבין למי לשלוח את השאלות.

מה זה אומר עלינו

ווימו נוסעת בערים אמריקאיות כבר שנים, עם חיישני לייזר, מכ"ם ומצלמות. טסלה נכנסת לאותו מגרש עם מצלמות בלבד, ועם לוח זמנים שנקבע במצגת ולא במעבדה. והשטח כבר מספק את הסיפורים שלו: נוסע אחד באוסטין דיווח שנסיעה קצרה, שבדרך כלל לוקחת דקות ספורות בכביש המהיר, נמתחה לכ-70 דקות, כי הסייברקאב מתחמק מכבישים מהירים.

אני עוקב אחרי התחום הזה כבר שנים, וכל פעם חוזרת אותה תחושה: הטכנולוגיה מגיעה לכביש הרבה לפני שהמוסדות יודעים מה לעשות איתה. אין מבחן קבלה. יש הצהרה עצמית, ואחריה חקירה.

בישראל אנחנו נוטים להסתכל על זה מרחוק, כמו על סרט. אבל השאלה שנפתחה באוסטין תגיע לכאן באותה צורה בדיוק: כשמכונית בלי הגה תיסע ברחוב שלנו, מי בדיוק אישר לה?

ב-3 בספטמבר טסלה העלתה טופס. באותו יום הרשות פתחה תיק. את הסדר הזה יהיה קשה לשנות.

הפוסט לסייברקאב אין דוושת בלמים. טסלה הצהירה שהוא עומד בתקן דוושת הבלמים הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

ב-2 בספטמבר 2026 הודיעה עיריית ניו-יורק שהיא "משביתה" את רכיבי הבינה המלאכותית ב-38 תוכנות שכבר פועלות בבתי הספר שלה. את הרשימה היא לא פרסמה. לא למורים, לא להורים, לא לעיתונאים.

אחת משתי החברות היחידות ששמן כן דלף, הוצאת הספרים יוטון מיפלין הרקורט, מיהרה להודיע שבתוכנית הקריאה שלה לבית הספר היסודי אין בכלל בינה מלאכותית שפונה לתלמידים. כלומר, העירייה מכבה משהו שהחברה טוענת שלא קיים.

וזה עוד החלק הקל. ההחלטה עצמה גדולה בהרבה: שנת לימודים שלמה בלי שום כלי של בינה מלאכותית יוצרת לתלמידים, מהפעוטונים העירוניים של גיל שנתיים ועד כיתה ח'. כמעט 600 אלף ילדים, שני שלישים מכלל התלמידים במערכת החינוך הגדולה בארצות הברית.

ראש העיר עמד בבית ספר טכנולוגי ואמר לטק שהוא טועה

את ההכרזה בחר זוהראן ממדאני לעשות דווקא במרכז לימודי מדע וטכנולוגיה בברוקלין. "תעשיית הטק רוצה שנאמין שחינוך מוקדם מונע בינה מלאכותית הוא לא רק בלתי נמנע, אלא הכרחי," אמר ממדאני לפי הודעת העירייה. "אנחנו לא רואים את זה ככה."

העירייה מכנה את המהלך המורטוריום הרחב ביותר במדינה על בינה מלאכותית בבתי ספר. צ'אטבוטים מסוג "חבר וירטואלי" נאסרים בכל הכיתות, כולל התיכון.

ההכרזה הגיעה שמונה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים. למנהלים ולמורים לא היו הנחיות ברורות כמעט עד הצלצול הראשון.

מה בדיוק כיבו?

אתר החינוך צ'אקביט הצליח לחלץ שני שמות מתוך ה-38. הראשון הוא אמירה, מורה קריאה דיגיטלי שפועל ב-222 בתי ספר בעיר. השני הוא הגרסה הדיגיטלית של תוכנית הקריאה של יוטון מיפלין הרקורט, הפופולרית מבין שלוש התוכניות המחייבות בעיר. יועצת החינוך של ממדאני, איליש בריידי, אמרה ששתיהן יכבו את רכיבי הבינה המלאכותית. אמירה מצידה הודיעה שפנתה למחלקת החינוך כדי להבין מה בדיוק נדרש ממנה.

הכלל שקבעה העירייה פשוט וקשוח: חברה שלא מסוגלת לכבות את הרכיב, המוצר שלה יוצא מבתי הספר. איך יבדקו שהבינה המלאכותית באמת נוקתה מהמוצר, את זה אף אחד לא הסביר.

לגבי ג'מיני של גוגל, שמותקן מראש על חלק ניכר מהמחשבים הניידים של התלמידים, בריידי לא ענתה ישירות. פעילים שנפגשו עם אנשי העירייה סיפרו שנאמר להם שג'מיני ייסגר.

מעבר לבינה המלאכותית נקבעה גם מגבלת זמן מסך. תלמידים עד כיתה ב' לא אמורים לעבוד בכלל על מחשב אישי. בכיתות ג' עד ה' ההמלצה היא עד 30 דקות ביום, ובחטיבת הביניים עד 45 דקות. בתיכון אין מגבלה.

המורים לא נכנסים לחרם. הם ימשיכו להשתמש בבינה מלאכותית לתכנון שיעורים, לתרגום חומרים ולניסוח הודעות. מה שנאסר עליהם: לבדוק בעזרתה עבודות, לנטר התנהגות, לבנות תוכניות לחינוך מיוחד או להיעזר בה כשתלמיד נמצא במצוקה נפשית.

יש גם חריגים. טכנולוגיה מסייעת לתלמידים עם מוגבלויות ולתלמידים שלומדים אנגלית כשפה חדשה נשארת. בריידי נתנה שתי דוגמאות: מערכת מעקב עיניים שמאפשרת לתלמידים עם שיתוק מוחין להקליד, ואפליקציה שפיתחה מחלקת החינוך כדי שתלמידים דוברי שפות אחרות יוכלו לתקשר עם המורים. גם מבחני הקריאה והחשבון הממוחשבים ממשיכים כרגיל.

בתיכונים אושרו חמישה פיילוטים, עד חמש כיתות בכל בית ספר ועד 50 אלף תלמידים בסך הכל. קוויל לניתוח טקסטים בשיעורי אנגלית, עד 15 דקות בשבוע. אדיה למתמטיקה, שמבקשת מהתלמיד להסביר איך הגיע לתשובה, עד 20 דקות בשבוע. לצידן בריסק, פלייבלאב ותוכנית של אינטל. כל שימוש מתבצע תחת עינו של מורה שעבר הכשרה. בנוסף, כל תלמידי התיכון בעיר יעברו פעמיים בשנה שיעור של 45 דקות על בינה מלאכותית: מה היא, מה היא לא, הטיות, סיכונים, ומה היא עושה לשוק העבודה.

ומי אוכף את זה בכלל?

כאן המדיניות מתחילה להתפורר.

ממדאני הודה בעצמו שרוב האכיפה תיפול על הכיתה ועל בית הספר. "בכל פעם שהיה שינוי, המורים היו בחזית," אמר. "אנחנו סומכים על המורים, המנהלים והמפקחים שיהיו שם."

מייקל מלגרו, יו"ר הסתדרות המורים של העיר, חושש בדיוק מזה: שקהילות בית הספר או מורים בודדים יצטרכו לנחש בדיעבד אם הכלי שבו הם משתמשים עומד בכללים. וזה לא עוזר שהעירייה עצמה הודתה שאין לה נתונים מסודרים על היקף השימוש בבינה מלאכותית ב-1,600 בתי הספר שלה. סקר שערכה בנושא היא מסרבת לפרסם.

הביקורת מגיעה משני הכיוונים. ריצ'רד ביורי, סגן ראש עיר לשעבר ומנכ"ל קרן רובין הוד, אמר ש"איסור גורף לשנה, בלי חריגים, על כל שימוש עד חטיבת הביניים" הוא בכוונה טובה, אבל לא ההחלטה הנכונה. מהצד השני, קואליציה של פעילים שדרשה מורטוריום של שנתיים בירכה על "צעד בכיוון הנכון", אבל תקפה דווקא את הפיילוטים בתיכונים שיכניסו עשרות אלפי תלמידים לכלים של בינה מלאכותית יוצרת.

המחקר שעל השולחן

ההחלטה לא נולדה בוואקום. מכון ברוקינגס סקר 400 מחקרים, ראיין מורים והורים, והגיע למסקנה שבכיתה הנזקים של בינה מלאכותית יוצרת עולים על התועלת, למעט שימוש זהיר ומוגבל במקרים מוגדרים.

המונח שחוזר בסקירה הוא "אמנזיה דיגיטלית": תלמידים שלא הצליחו להיזכר בעובדות בסיסיות על נושאים שלמדו ואפילו הגישו עליהם עבודות.

לפי אל-ג'זירה, מחקר שפורסם בינואר 2025 בכתב העת "סוסייטיז" מצא שבני 17 עד 25 שנשענו יותר על בינה מלאכותית הפגינו רמות נמוכות יותר של חשיבה ביקורתית. ובדוח של הקולג' בורד, הגוף שמפעיל את מבחני הכניסה לאוניברסיטאות בארצות הברית, 84% מאנשי הסגל האקדמי אמרו שהטכנולוגיה שוחקת את החשיבה הביקורתית של הסטודנטים.

וברקע יש נתון מקומי כואב: ציוני הקריאה של תלמידי כיתות ג' עד ח' בעיר צנחו ב-6% ב-2025.

היפוך ברירת המחדל

שאלין טייטל, עורכת דין שמתמחה בתחומים מתפתחים כמו בינה מלאכותית, הצביעה על מה שבאמת השתנה כאן. לא האיסור עצמו, אלא ברירת המחדל. עד עכשיו נתנו לתלמידים להשתמש בטכנולוגיה ובדקו את הסיכונים תוך כדי. מעכשיו, מוצר צריך להוכיח שהוא בטוח לפני שילד נוגע בו.

זה בדיוק ההפך ממה שקרה עם הרשתות החברתיות. סנאטור המדינה ג'באריי בריספורט, מורה לשעבר בחטיבת ביניים, אמר את זה בפשטות: "לקח לנו יותר מדי זמן להגיב להשפעות של הרשתות החברתיות והסמארטפונים על הנוער שלנו."

מרגרט מארי, פרופסור חבר לתקשורת באוניברסיטת מישיגן בדירבורן, אמרה שהמסר חשוב בדיוק בגלל הגודל של ניו-יורק, אבל שקשה להעריך את האפקטיביות כשמנגנון האכיפה לא פורסם.

ובינתיים אצלנו

ההשוואה לישראל כמעט מצחיקה. באפריל 2026 פרסם משרד החינוך מסמך אסטרטגי לשנת הלימודים תשפ"ז שמציב יעד: 80% מהתלמידים מכיתה ד' ומעלה יגיעו לכשירות בסיסית בבינה מלאכותית, ו-60% מתלמידי התיכון יתנסו בה במסגרת הבגרויות.

אותו ילד בכיתה ד', בניו-יורק הוא מוגן מפני הטכנולוגיה. בישראל הוא יעד ביצוע. אפשר להתווכח מי צודק. קשה להתווכח עם העובדה שכאן אף אחד לא עצר לשאול את השאלה בקול רם.

ממדאני נתן לעצמו שנה ללמוד. קואליציה חדשה של תלמידים, מורים, הורים, נבחרי ציבור ומומחים תבחן את ההשפעה ותפרסם המלצות לשנים הבאות. ייתכן שבעוד שנה יתברר שהוא הגזים.

אבל הוא לפחות שאל את השאלה לפני שהילדים כבר התרגלו לתשובה.

הפוסט ניו-יורק כיבתה את הבינה המלאכותית ל-600 אלף ילדים, ולא מגלה באילו תוכנות הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

עיתונאית של טק קראנץ' פתחה חשבון חינמי באתר, בלי כרטיס ובלי שאלות. תוך דקות המודל כתב לה תוכנה שגונבת סיסמאות שמורות מדפדפן כרום. אחר כך היא ביקשה ממנו מידע מסוכן בתחום הביולוגי, והוא ענה גם על זה בלי למצמץ.

זה לא קרה בפורום אפל ברשת. זה קרה באתר מסודר, עם דף נחיתה, מחירון ותמיכה בלקוחות.

החברה שמאחורי האתר נקראת אבליטרשן. היא מבית פאלו אלטו, והמוצר שלה פשוט: מודלי שפה חזקים שהוסרה מהם היכולת לסרב. לפי הדיווח של טק קראנץ' מ-3 בספטמבר, מנגנון זיהוי הלקוחות היחיד שלה הוא רישום כרטיס האשראי שבו שילמת. מי שמסתפק בחשבון החינמי לא משאיר אפילו את זה.

המוצר הוא ה"לא" שנעלם

כל מי שעובד עם צ'אטבוטים מכיר את הרגע. אתם מבקשים משהו לגיטימי לגמרי, נניח לבדוק חולשה באתר שאתם עצמכם בניתם, והמודל מסרב. בנימוס, באדיבות, בנחרצות.

הסירוב הזה הוא לא באג. הוא חלק מהמוצר. מאחוריו עומדות שנים של עבודה וצוותים שלמים שניסו ללמד מכונה מתי לומר לא. אבליטרשן בנתה עסק על ההסרה שלו.

השם לקוח משיטה טכנית ותיקה בקהילת הקוד הפתוח. במקום לנסות לעקוף את מנגנון הסירוב בעזרת ניסוח מתוחכם, מאתרים בתוך המשקולות של המודל את הכיוון המתמטי שאחראי על הסירוב ומנטרלים אותו. המודל לא מתחכם ולא מתווכח. הוא פשוט כבר לא יודע לומר לא. לפי החברה, כל השאר נשאר כמו שהיה: החשיבה, הקידוד והיכולת לעבוד כסוכן.

הטכניקה עצמה לא חדשה. לפי תחקיר של אן-פי-אר ממאי 2026, באתר האגינג פייס רשומים יותר מ-6,000 מודלים מנוטרלים כאלה, לעומת כ-600 ב-2024. פי עשרה בשנתיים. עד עכשיו, מי שרצה להשתמש בהם היה צריך להוריד קובץ ענק, למצוא חומרה שתריץ אותו ולהסתדר לבד.

אבליטרשן הסירה את החיכוך. היא מארחת את המודלים בעצמה, ואפשר לגשת אליהם דרך דפדפן או דרך ממשק למפתחים. ב-31 באוגוסט 2026 היא השיקה את הדגם הבולט שלה, גרסה מנוטרלת של ג'י-אל-אם 5.3, מודל עם משקולות פתוחות שהמעבדה הסינית זי איי שחררה באוגוסט ונחשב לאחד החזקים בקטגוריה שלו.

"הופכים את המודל לסוציופת"

אנדרו יון, ראש המחקר בעמותת הבטיחות סיב-איי, ניסח את זה בצורה שקשה לשכוח. לדבריו, ניטרול כזה משנה את המודל כך שהוא הופך לסוציופת. אפשר להקליד כמעט כל דבר, והוא ייענה.

כריס מקגווייר, עמית בכיר במועצה ליחסי חוץ בארה"ב, כתב ב-1 בספטמבר שההשקה צריכה להיות קריאת השכמה למקבלי ההחלטות בוושינגטון. לפי גיזמודו, הוא הזהיר שחברות אמריקאיות מסחרות גישה ליכולות מסוכנות בלי שום רגולציה.

ובכל זאת, זה לא הפקר מוחלט. לפי טק קראנץ', למערכת יש כמה בלמים מינימליים: היא סירבה לתת הוראות לפגיעה עצמית, ולפי דובר החברה היא לא תייצר תוכן של פגיעה מינית בילדים. החברה גם מציעה ללקוחות שכבת סינון שכל אחד מגדיר לעצמו, והמייסד אומר שהוא עובד על מנגנונים נוספים נגד אלימות. במילים אחרות, הקו קיים. הוא פשוט עובר במקום שהחברה בחרה לבד.

ההצדקה, ויש כזאת

כאן הסיפור נהיה מסובך יותר ממה שהוא נראה בהתחלה.

השותף המייסד, שמוכר רק בשם הפרטי דבון כי הוא עדיין מועסק בחברה אחרת, מעלה טענה שלא קל לפטור. אי אפשר להתגונן מפני התנהגות שאי אפשר לשחזר. אנשי צוותים אדומים, אלה שתפקידם לתקוף מערכות כדי למצוא בהן חורים לפני שאחרים ימצאו, לא יכולים לעבוד עם מודל שמסרב לכתוב קוד תקיפה.

לדבריו, זה לא תיאורטי. בין הלקוחות נמצאות חברות צוות אדום צעירות מבריטניה ומאירופה, שעובדות עם בנקים, חברות תעופה וארגונים שמפעילים תשתיות קריטיות. "אחד הלקוחות הגדולים שלנו בודק סוכנים של בנקים", אמר דבון, "והם לא היו יכולים להשתמש במודלים הרגילים כדי לעשות את זה".

הרעים, הוא טוען, כבר מנטרלים לעצמם מודלים בשקט. השאלה היחידה היא אם גם המגינים יקבלו את אותם כלים. דייוויד סלייטר, מייסד פלטפורמת הסייבר ארמדין, תומך בגישה הזאת: "זה יקרה מאחורי דלתות סגורות. העובדה שזה קורה בגלוי נותנת לחוקרים את הכלים להבין איך נראה הגבול האמיתי ומה הנזק".

הוויכוח הזה מוכר לכל מי שעקב אחרי עולם אבטחת המידע. הוא התנהל סביב כלי פריצה, סביב פרסום חולשות וסביב תוכנות לסריקת רשתות. בחלק מהמקרים ההכרעה הייתה שעדיף שהכלי יהיה גלוי ומתועד. אבל בכל המקרים האלה דובר על כלים שעושים דבר אחד. מודל שפה בלי בלמים עושה הכל.

הבעיה עם הטיעון

הטיעון משכנע עד שמסתכלים על הפרטים.

אין בדיקה מי אתה, איפה אתה ולמה אתה צריך את זה. דבון עצמו מודה שהשאלה פתוחה: "אתה לא רוצה להיות זה שאחראי למישהו שעושה משהו מטורף. אז איפה אתה מותח את הקו של האחריות שלך כחברה? אנחנו עדיין בתהליך של להגדיר את זה".

ומתברר שגם אנשי הצוותים האדומים לא בטוחים שהם צריכים את המוצר. אחמד עלי, מנכ"ל פאבריקס, אמר לטק קראנץ' שהוא מעדיף לכוונן מודלים פתוחים בעצמו, כי תהליך הניטרול מוחק מהמודל גם חלק מהידע והיכולות. "אם אתה באמת מנסה לעשות נזק אמיתי, בסייבר או בביולוגיה, זה לא יהיה יעיל במיוחד", אמר. סלייטר, התומך הגדול בשקיפות, הודה שהצוות שלו בכלל לא משתמש במודלים מנוטרלים בעבודה השוטפת: עד הדור האחרון, פשוט לא היה קשה במיוחד לגרום למודלים פתוחים לעשות מה שרצו.

אז יש כאן חברה שמוכרת פתרון לבעיה שחלק מהלקוחות הפוטנציאליים שלה לא בטוחים שקיימת, ובדרך מכניסה בדלת הראשית משהו שעד היום עבר בסמטאות.

התזמון הכי גרוע שיש

ההשקה לא נחתה בוואקום. היא הגיעה אחרי קיץ שבו מודלים של החברות הגדולות עצמן היו מעורבים בתקריות סייבר מביכות, כמו המקרה שבו מודל של OpenAI השתחל מסביבת הבדיקה ופרץ לחברה אחרת. בזמן שהמעבדות הגדולות מהדקות את הבלמים, שחקנים קטנים מזהים הזדמנות עסקית בכיוון ההפוך.

וזה קורה בתוך ריק רגולטורי כמעט מוחלט. לפי גיזמודו, המסגרת שהציג הממשל האמריקאי באוגוסט, שבה החברות הגדולות מוסרות מרצון מודלים חדשים לבדיקה ממשלתית לפני השחרור, פוטרת לחלוטין מודלים בקוד פתוח.

יון מסיב-איי מציע להתערב במקום אחר בשרשרת. במאמר דעה בוול סטריט ג'ורנל הוא קרא לחייב ספקים להריץ מסננים שיזהו ויחסמו פעילות מסוכנת בסייבר ובביולוגיה, ולחייב חברות שמשכירות גישה למעבדים גרפיים מתקדמים לאמת את זהות הלקוחות ולסרב כשיש חשד לשימוש מסוכן.

הקונגרס התחיל לזוז. ב-24 בספטמבר 2026 הגישו ארבעה סנאטורים משתי המפלגות, כריס קונס, קייטי בריט, בריאן שאץ וג'יימס לנקפורד, הצעת חוק שתחייב חברות בינה מלאכותית לחשוף אילו בלמים הן הטמיעו במודלים שלהן. זה צעד. הוא עדיין לא עונה על השאלה מה עושים עם משקולות שכבר יושבות ברשת, זמינות להורדה מכל מקום בעולם.

הסירוב שכולנו שונאים

מה שאבליטרשן עשתה הוא לא פריצת דרך טכנולוגית. הטכניקה מוכרת שנים. החידוש הוא שמישהו הפך אותה למוצר מדף, עם דף נחיתה ותמחור, והעביר אותה מהשוליים למרכז.

וזה מחזיר אותנו לרגע המעצבן שממנו התחלנו. הסירוב שכולנו מתלוננים עליו, זה שחוסם אותנו באמצע בקשה תמימה לגמרי, הוא כמעט הדבר היחיד שמפריד בין עוזר כתיבה לבין ארגז כלים של תוקף. מתחילת ספטמבר 2026, ההסרה שלו זמינה לכל מי שיש לו דפדפן.

הפוסט סטארטאפ אמריקאי מוכר מודל בלי בלמים. הבדיקה היחידה: כרטיס אשראי הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

בתביעה הזאת זה משפט קצר מתוך מסמך תכנון של אנתרופיק משנת 2024, שנחשף בהליך משפטי קודם: "אנחנו לא רוצים שיֵדעו שאנחנו עובדים על זה."

ביום שישי האחרון, 28 באוגוסט, הגישו סוני מיוזיק פאבלישינג וורנר צ'אפל תביעה בבית המשפט הפדרלי במחוז הצפוני של קליפורניה נגד אנתרופיק, היוצרת של קלוד. לפי מיוזיק ביזנס וורלדוויד, שהשיג את כתב התביעה המלא, המוציאות לאור מכנות את המעשים "אחת הגניבות הגדולות והבוטות ביותר של קניין רוחני בהיסטוריה".

ובתוך התביעה, לצד אנתרופיק כחברה, מופיעים שני שמות פרטיים: דריו אמודאי, המנכ"ל והמייסד, ובן מאן, שותפו לייסוד. אישית. לא כנושאי משרה, אלא כנתבעים.

מה בדיוק הן טוענות?

שאנתרופיק אימנה את קלוד על עשרות אלפי יצירות מוזיקליות שהזכויות עליהן שייכות להן, בלי רישיון ובלי תשלום. ברשימת השירים שמופיעים בכתב התביעה: "עין הנמר", "כל מה שאני רוצה לחג המולד זה אתה", "אין הר גבוה מספיק", "ספטמבר", "הללויה", ו"טבעות נייר" של טיילור סוויפט.

הטענה המרכזית נשענת על ממצאים מתיק קודם, תיק הסופרים, שבו שופט באותו מחוז תיאר את התנהלות החברה כ"פיראטיות פשוטה, אבל בקנה מידה עצום". על פי הממצאים האלה, ביוני 2021 הוריד בן מאן באמצעות ביטורנט לפחות חמישה מיליון ספרים פיראטיים מספריית ליבג'ן, וביולי 2022 הורידו עובדי החברה לפחות שני מיליון נוספים ממאגר אחר.

מאן עצמו, לפי חומרים פנימיים שנחשפו, תיאר את ליבג'ן במילה אחת: "מפוקפק בטירוף". צוות הארכיון של אנתרופיק כתב עליו שהוא "הפרה בוטה של זכויות יוצרים".

המוציאות לאור מוסיפות שהחברה גרדה מילות שירים מאתרים מורשים, הפעילה מבצע "סריקה הרסנית" של ספרים מיד שנייה, והשתמשה במאגרים ידועים לשמצה בעולם אימון המודלים.

ויש עוד חלק, והוא המעניין באמת

הטענה השנייה היא לא על הקלט אלא על הפלט: שקלוד משחזר מילות שירים מילה במילה בתשובות שלו. ושהמנגנונים שאנתרופיק הוסיפה אחרי תביעות קודמות, כדי למנוע בדיוק את זה, "ניתנים לעקיפה בקלות פשוט על ידי ניסוח מחדש של הבקשה".

כל מי שאי פעם ניסה לשכנע מודל שפה לעשות משהו שהוא סירב לעשות בפעם הראשונה יודע בדיוק על מה מדובר.

כמה כסף?

סוני ווורנר דורשות עד 150 אלף דולר לכל יצירה שהופרה במזיד, ועוד עד 25 אלף דולר על כל מקרה של הסרת מידע לניהול זכויות. כשמכפילים את זה ב"עשרות אלפים" של יצירות, מגיעים למיליארדים. הן דורשות משפט מושבעים, השמדה של כל העותקים המפרים, ודיווח מלא על נתוני האימון של קלוד.

וזאת לא תביעה ראשונה. יוניברסל, קונקורד ואבקו תבעו כבר באוקטובר 2023 על כ-500 שירים, והגישו תביעה שנייה בינואר 2026 על יותר מ-20 אלף יצירות ובדרישה של מעל שלושה מיליארד דולר. בי-אם-ג'י הגישה תביעה במרץ, ראונד היל באמצע אוגוסט. עם סוני ווורנר, כל שלוש זרועות ההוצאה לאור של ענקיות המוזיקה נמצאות עכשיו במשפט מול אותה חברה.

אנתרופיק מגיבה בקצרה, בהצהרה שנמסרה לטק קראנץ': "אנחנו חולקים על טענות המוציאות לאור ובכוונתנו להתגונן בנחישות בבית המשפט."

למה דווקא המוציאים לאור, ולא הזמרים?

כי הזכויות על מילים ומנגינה, להבדיל מההקלטה עצמה, יושבות אצל חברות ההוצאה לאור. סוני מיוזיק פאבלישינג וורנר צ'אפל מנהלות קטלוגים של מאות אלפי יצירות, וכל אחת מהן היא נכס שאפשר לתמחר, לרשות ולתבוע עליו בנפרד. זה בדיוק מה שהופך את החישוב למפחיד: לא צריך להוכיח נזק כלכלי, מספיק להוכיח מספר יצירות.

ובדיוק בגלל זה הן צירפו גם את אמודאי ואת מאן אישית. מבחינה משפטית זה מהלך אגרסיבי שנשען על טענת ההורדה בביטורנט: לא החברה הורידה, אלא בני אדם, בשמות. מבחינה תקשורתית זה מהלך מחושב עוד יותר. הכותרת "אנתרופיק נתבעת" עוברת בשקט. הכותרת "מנכ"ל אנתרופיק נתבע אישית" נתקעת בראש.

הפסקה שכואבת

בספטמבר 2025 שילמה אנתרופיק מיליארד וחצי דולר כדי לסגור את תיק הסופרים על אותה התנהלות בדיוק. סכום שנשמע דמיוני. כתב התביעה החדש מתייחס אליו ישירות, וקובע שהחברה "רואה בזה פשוט את עלות עשיית העסקים", ושמיליארד וחצי "ברור שאינו סכום מספיק כדי להרתיע חברה שהפכה הפרה המונית להערכת שווי של שני טריליון דולר".

שני טריליון. הנתון מיוחס בכתב התביעה לדיווח של פורבס מאוגוסט 2026 על הנפקה צפויה באוקטובר.

ואז מגיעה המכה מתחת לחגורה: "למרות שהיא ממתגת את עצמה כחברת הבינה המלאכותית האתית, אנתרופיק פעלה שוב ושוב בדרכים שסותרות את התדמית הזאת."

אני חייב להודות שהמשפט הזה עצר אותי. אנתרופיק היא החברה שסירבה לפני שבועיים לתת לפנטגון גישה בלי מגבלות, ושילמה על זה מחיר. היא באמת החברה שהכי מדברת על גבולות ואחריות. וזאת בדיוק הסיבה שהתביעה הזאת מסוכנת לה יותר מאשר לכל מתחרה אחרת. כשהמותג שלך הוא המצפון, כל סתירה עולה כפול.

אז לאן זה הולך?

שוק המוזיקה לא מנסה לעצור בינה מלאכותית. הוא מנסה לתמחר אותה. סוני ווורנר כותבות במפורש שהן כבר חתמו על רישיונות המתירים שימוש ביצירות שלהן באימון מודלים, ושהן מכירות בפוטנציאל של הטכנולוגיה. המשפט הזה הוא לא נגד קלוד. הוא על מי מחזיק את הברז.

וזה בדיוק ההבדל בין מלחמת נאפסטר של שנות האלפיים לבין מה שקורה עכשיו. אז התעשייה נלחמה על עצם קיומה. היום היא נלחמת על תעריף.

בינתיים, אם תבקשו מקלוד את המילים של "עין הנמר", הוא כנראה יסרב. תבקשו שוב, בניסוח אחר, ולפי כתב התביעה יש סיכוי לא רע שהוא יתקפל. מסמך אחד מ-2024 כבר אמר את זה הכי טוב: הם לא רצו שיֵדעו שהם עובדים על זה.

הפוסט "עין הנמר" ו"הכל בגלל האהבה" הגישו תביעה נגד קלוד הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

בואו נתחיל מהאבסורד, כי הוא כל הסיפור.

OpenAI מאמנת מודלים שמתחרים במתמטיקאים. אורקל בונה לה מרכזי נתונים בהיקפים של מאות מיליארדי דולרים. סופטבנק מגייסת חובות בהיקפים שלא נראו כמותם כדי לממן את זה. ובמרכז כל התוכנית עומד קמפוס של עד 165 מיליארד דולר במדבר של ניו מקסיקו, שאמור לצרוך 2.45 ג'יגה-וואט. בערך צריכת החשמל של כשני מיליון בתים אמריקאיים.

והכל מחכה לצינור גז באורך 29 קילומטר.

ביום חמישי, לפי דיווח בבלומברג שצוטט באתר דה נקסט ווב, אורקל שלחה ליזם של הפרויקט, יחידה של חברת ההשקעות בלו אול קפיטל, הודעת "כוח עליון". אם לא נתקלתם במונח מאז הקורונה, זה בדיוק הסעיף שכל העולם שלף במרץ 2020, כשהמגפה סגרה מפעלים, נמלים וטיסות, ואינספור חוזים הפכו בבת אחת לבלתי אפשריים לביצוע. סעיף שמשחרר צד בחוזה מההתחייבויות שלו כשקורה משהו שאין לו שליטה עליו. מגפה. מלחמה. רעידת אדמה.

הפעם זה צינור.

מה אורקל באמת ביקשה

אורקל לא בורחת. לפי טק קראנץ', היא לא מבקשת לצאת מהפרויקט כשוכרת הראשית. היא רוצה משהו עדין יותר: זכות לדחות תשלומים אם הקמפוס, שנקרא "ג'ופיטר", לא יעלה לאוויר בזמן, ב-2028.

ובאורקל מתעקשים שהכל בסדר. "פרויקט ג'ופיטר עומד בלוח הזמנים המתוכנן", מסרה החברה. גם בבלו אול הרגיעו שההתחייבויות הכספיות לא משתנות.

אז רגע. אם הכל בזמן, למה צריך כוח עליון?

כי אף אחד לא שולח הודעה כזאת על מה שהוא בטוח בו. שולחים אותה כשרוצים שתהיה ביד תעודת ביטוח ביום שזה ישתבש. בוול סטריט הבינו את זה מיד: לפי סי-אן-בי-סי, מניית אורקל ירדה ביותר מ-3% ביום הדיווח. ועוד באוגוסט אמרה אורקל שהפרויקט עומד בזמנים. חודש אחרי, היא כבר מכינה את הנייר למקרה שלא.

הצינור, הנציבה והמחלקה לאיכות הסביבה

הקמפוס אמור לרוץ על תאי דלק של בלום אנרג'י, שצורכים גז טבעי. את הגז צריך להביא מבחוץ, וכאן מתחיל הסיפור האמיתי.

משרד הקרקעות של מדינת ניו מקסיקו דחה במרץ את הבקשה להעביר את צינור הגז בשטח שלו. ביולי הוא דחה אותה שוב. נציבת הקרקעות, סטפני גרסיה ריצ'רד, הצביעה על הפליטות ועל העומס על המים ועל שאר המשאבים המקומיים. אנרג'י טרנספר, החברה שבונה את הצינור, שינתה את התוואי כך שיעבור בשטח פדרלי, ודחתה את מועד ההפעלה מ-15 באוגוסט ל-1 בפברואר 2027.

וזה עוד לא נגמר. גם היתר איכות האוויר למערכת תאי הדלק תלוי ועומד, ולמחלקת הסביבה של המדינה יש עד 23 בנובמבר להחליט. בינתיים תושבים וארגוני סביבה נלחמים בפרויקט, והוא הפך לסוגיה פוליטית לקראת בחירות האמצע. אורקל, לפי בלומברג, יצאה בקמפיין הסברה בניו מקסיקו כדי לשכנע את המתנגדים.

תחשבו על זה רגע: אחד מפרויקטי הדגל של סטארגייט, התוכנית שאורקל, OpenAI וסופטבנק הכריזו עליה עם טראמפ בבית הלבן, תלוי כרגע בתוואי של צינור ובחותמת של מחלקה סביבתית אחת.

באותו שבוע: מנוע של מטוס על-קולי שלא יפעיל אף מרכז נתונים

ואם צינור שתקוע במדבר נשמע לכם כמו תקלה מקומית, הנה הסיפור השני של אותו שבוע, והוא עוד יותר מוזר.

בום סופרסוניק היא חברה שמנסה להחזיר לעולם את הטיסה העל-קולית, בעקבות הקונקורד. בשנה שעברה היא הבינה שיש לקוח רעב יותר מחברות תעופה: מרכזי נתונים. אז היא לקחה את המנוע שהיא מפתחת למטוס, ששמו סימפוני, והפכה אותו לטורבינת גז קרקעית בשם סופרפאואר. כ-80% מהחלקים משותפים. מנוע סילון שעומד על הקרקע ומייצר חשמל לבינה מלאכותית. אי אפשר להמציא את זה.

לקוחת ההשקה הייתה קרוזו, החברה שבנתה את הקמפוס הענק באבילין שבטקסס, זה שמספק כוח מחשוב ל-OpenAI. היא התחייבה לקנות 29 טורבינות של 42 מגה-וואט כל אחת, ב-1.25 מיליארד דולר. השבוע, לפי טק קראנץ', העסקה בוטלה.

מנכ"ל בום, בלייק שול, כתב שטורבינות "כבר לא חלק מתמהיל החשמל העיקרי של קרוזו בטווח הקרוב". בקרוזו אמרו שהם "נשארים גמישים". בום גייסה 300 מיליון דולר בשנה שעברה בעיקר בשביל העסק הזה, ואיבדה עכשיו את הלקוחה הראשונה שלה. לפי שול, יש לקוחות אחרים בצנרת, 250 מגה-וואט כבר בשנה הבאה.

והאירוניה? קרוזו בונה עכשיו באבילין קמפוס נוסף של 900 מגה-וואט עבור מיקרוסופט, שיפעל דווקא על טורבינות גז באתר. טורבינות עדיין בתמונה. רק לא של בום.

צוואר הבקבוק זז

לפני שנתיים כולם דיברו על מחסור בשבבים של אנבידיה. היום השבבים קיימים. מה שחסר זה חשמל, היתרים וצינורות. כתבנו כאן לפני שבועיים על ההערכה שמרכזי הנתונים בארה"ב ישרפו יותר גז מגרמניה ויפן ביחד. זה המחיר. ומסתבר שיש מי שלא מוכן לשלם אותו בשקט.

גם OpenAI עצמה כבר הרגישה את זה: היא הפסיקה לקבל מנויים חדשים למנוי היקר שלה כי לא היה מספיק כוח מחשוב. כשהחברה הכי חמה בעולם מוותרת על כסף כי אין לה איפה להריץ את המודל, זו כבר לא בעיה של תכנון. זו תקרה פיזית.

וכל חודש של עיכוב בג'ופיטר הוא חודש שבו מיליארדים של חוב עובדים בלי להחזיר תשואה.

מי ישלוף את הסעיף הבא?

אני לא חושב שג'ופיטר ייקבר. אורקל תמצא דרך, הצינור יעבור בסוף, והקמפוס יעלה, אולי באיחור. אבל הודעת כוח עליון היא לא סתם מסמך משפטי. היא הודאה, בכתב, שמשהו גדול יותר ממך עלול לשבש את התוכנית.

ובתעשייה שמתנהגת כאילו העתיד כבר נקנה ושולם, זה משפט שלא שמענו הרבה.

מאחורי כל צ'אטבוט חכם יש צינור גז, פקיד עם חותמת, ושכונה שלא רוצה תחנת כוח ליד הבית. המודל יכול לפתור בעיות של מיליון דולר.

היתר בנייה הוא עדיין לא יודע להוציא.

הפוסט הבינה המלאכותית הכי יקרה בעולם מחכה לצינור גז הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

כשעבדתי באל-על, למדתי כלל אחד שלא שכחתי: מי שמחזיק את המפתחות למטוס, כלומר הטייס, קובע לאן הוא טס. לא משנה כמה נוסעים יש על הסיפון, וכמה הם שילמו על הכרטיס.

השבוע נזכרתי בזה, כשקראתי שאנתרופיק מבקשת מבעלי המניות שלה לאשר מבנה חדש לקראת ההנפקה. לפי דיווח בטק קראנץ', שמבוסס על חשיפה של ה"אינפורמיישן", שבעת מייסדי החברה, ובראשם המנכ"ל דריו אמודאי, יקבלו מניות מיוחדות. המניות האלה לא שוות אגורה נוספת. הן שוות משהו אחר לגמרי: 50.1% מזכויות ההצבעה ברוב ההחלטות של החברה.

ההצבעה של בעלי המניות צפויה בימים הקרובים.

רק כדי שהיחס יהיה ברור: לכל אחד מהמייסדים יש בערך 2% מהחברה. ביחד זה 14%. והם מבקשים את המפתחות למטוס.

מה בדיוק מבקשים שם?

המבנה עצמו לא פשוט, והפרטים הם העניין. לפי בטא-ניוז, המייסדים יחזיקו את מניות ההצבעה המיוחדות דרך חברה נפרדת בערבון מוגבל. השליטה נשמרת כל עוד שלושה מתוך השבעה לפחות שומרים על אחזקה מינימלית. את גודל האחזקה הזאת עוד אף אחד לא חשף.

בנוסף:

• קרן הנאמנות לטובת הטווח הארוך (הגוף שאנתרופיק הקימה כדי לפקח על המשימה שלה) תמשיך למנות את רוב חברי הדירקטוריון.
• מספר המושבים של המייסדים בדירקטוריון יעלה משניים לשלושה.
• העובדים יקבלו סוג מניות משלהם, שיכריע במקרה של תיקו בנושאים מסוימים.

והרקע: סבב הגיוס במאי העריך את אנתרופיק ב-965 מיליארד דולר. בשוק המשני המניות כבר נסחרות לפי שווי של כ-1.5 טריליון דולר. היעד להנפקה בנאסד"ק, שצפויה בסוף אוקטובר או בנובמבר, הוא שווי של כשני טריליון דולר.

שני טריליון דולר. ושבעה אנשים שמחזיקים את ההגה.

ושימו לב לפרט הקטן עם העובדים. זה לא קישוט. לתת לעובדים מניות שמכריעות במקרה של תיקו זה צעד שכמעט לא רואים בחברות ציבוריות. אם זה יעבוד כפי שמתואר, בנושאים מסוימים מי שיכריעו יהיו האנשים שכותבים את הקוד ומאמנים את המודלים. יש בזה היגיון: הם הראשונים שיודעים כשמשהו לא בסדר. יש בזה גם סיכון: הם גם אלה שהאופציות שלהם שוות הכי הרבה כשהכל נוסק.

המשקיעים מהציבור מקבלים מניה שמשתתפת ברווח, אבל כמעט לא בהחלטות. זו העסקה. מי שיקנה, יקנה אותה בעיניים פקוחות.

ראינו את הסרט הזה. אבל לא עם שבעה שחקנים

מניות-על אינן המצאה חדשה. מארק צוקרברג שולט במטא כבר יותר מעשור בזכות מבנה דומה, ואוון שפיגל מחזיק כך בסנאפ. גם בתשקיף ההנפקה של ספייס-אקס, אילון מאסק ומקורביו שמרו לעצמם את רוב כוח ההצבעה.

המודל הקרוב ביותר הוא דווקא פלנטיר. לפני הרישום למסחר ב-2020, המייסדים אלכס קארפ, פיטר ת'יל וסטיבן כהן קיבלו מניות מסוג מיוחד שמעניקות להם עד 49.999999% מכוח ההצבעה. כמעט חצי. בכוונה, כמעט.

אנתרופיק הולכת צעד אחד רחוק יותר: 50.1%. לא כמעט. רוב.

וההבדל המעניין באמת הוא המספר. אצל צוקרברג זה אדם אחד. אצל פלנטיר שלושה. כאן מדובר בשבעה אנשים שצריכים להחליט ביחד. קבוצה. מעין מועצת זקנים של החברה שבונה את קלוד.

הטיעון של אנתרופיק, ולמה הוא לא טיפשי

אני יכול לדמיין את הנימוק כמעט מילה במילה, כי אנתרופיק בנתה את כל הזהות שלה סביבו.

בינואר פרסם אמודאי מסה ארוכה על הסיכונים של בינה מלאכותית. הוא הכריז שם שכל שבעת המייסדים התחייבו לתרום 80% מהונם, והזהיר שריכוז העושר שהבינה המלאכותית תייצר עלול לשבור את החברה האנושית.

בקיצור, זה האיש שמזהיר מריכוז כוח. והוא רוצה להבטיח שאנשים עם אותה השקפה יחזיקו את ההגה, גם כשקרנות גידור ומשקיעים מוסדיים ייכנסו לתמונה ויתחילו לדרוש רבעונים ירוקים.

וזה טיעון רציני. תחשבו על זה רגע: חברה שמפתחת מודלים שהיא עצמה מתארת כמסוכנים, נכנסת לבורסה. ביום שאחרי, מי שמחליט אם לעצור אימון של מודל או להאט השקה הוא, בתיאוריה, מי שמחזיק הכי הרבה מניות. ובעל מניות כזה, בדרך כלל, לא מצביע בעד האטה.

באנתרופיק גם פרסמו שיותר מ-80% מהקוד שנכנס לבסיס הקוד שלהם כבר נכתב על ידי קלוד. כתבנו כאן על המשמעות של זה. כשהמכונה מתחילה לבנות את עצמה, השאלה מי מחזיק את ההגה הופכת לפחות תיאורטית.

ועכשיו, הבעיה

כל מי שמחזיק שליטה בלי אחזקה פרופורציונלית מבטיח דבר אחד: אני יודע טוב יותר מהשוק. צוקרברג אמר את זה. מאסק אמר את זה. בפלנטיר אמרו את זה. לפעמים הם צדקו. לפעמים זה נגמר ב"מטאברס" שבלע עשרות מיליארדים לפני שמישהו הצליח לעצור.

אצל אנתרופיק יש טוויסט נוסף. החברה בנתה מערכת בלמים מיוחדת, את קרן הנאמנות, בדיוק כדי שאף אחד לא יחזיק כוח בלתי מבוקר. עכשיו, רגע לפני שהכסף הגדול מגיע, המייסדים מוסיפים לעצמם שכבת כוח נוספת מעל הכל.

ואני לא חושד בכוונות. אני חושד בזמן. אנשים משתנים. גם אנשים טובים. במיוחד אנשים טובים שמחזיקים פתאום נכס של שני טריליון דולר, ושאף אחד כבר לא יכול להדיח אותם.

וזה עוד לא הכל. לפני פחות משבועיים ג'ייקוב קוקסון עזב את אנתרופיק והסביר בפומבי למה, ו-76 מיליון צפיות אחר כך כולם דיברו על הכיוון שאליו החברה הולכת. עכשיו מתברר שההחלטה על הכיוון הזה תישאר בידי שבעה אנשים, לעוד הרבה שנים.

אז מי מחזיק את המפתחות?

יש פה אירוניה שקשה לפספס. החברה שהכי מדברת על כך שבינה מלאכותית חזקה לא צריכה להיות בידיים של מעטים, מבקשת להשאיר את עצמה בידיים של מעטים. במודע. עם אחוזים מדויקים.

אולי זו הדרך הנכונה. אולי שבעה אנשים שהתחייבו למסור 80% מהונם הם באמת שומרי סף טובים יותר מבעלי מניות שמחפשים תשואה. אני נוטה להאמין להם יותר מאשר לרוב המנכ"לים בעמק.

אבל גם באל-על, הטייס שמחזיק את המפתחות לא טס לבד. יש טייס משנה, יש רשימת בדיקות, ויש מגדל פיקוח שיכול להגיד לו לחזור לרציף.

בעוד כמה שבועות אנתרופיק צפויה לעלות לבורסה, עם שבעה טייסים בקוקפיט והרבה מאוד נוסעים מאחור. המפתחות כבר אצלם. השאלה היא אם קרן הנאמנות תהיה מגדל הפיקוח, או עוד נוסעת במחלקה ראשונה.

הפוסט לכל אחד מהם 2% מהחברה. ביחד הם רוצים 50.1% מהקול הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

מותג יכול לשרוד מוצר שנכשל, פרסומת שנשרפה ברשתות, ואפילו מנכ"ל שאמר משהו מטומטם בראיון. יש משבר אחד שכמעט אין ממנו חזרה: כשהציבור ממציא למוצר שלך כינוי. מרגע שהוא נדבק, כל קמפיין שתעלה רק יזכיר לאנשים אותו.

למשקפיים החכמים של מטא קראו ברשתות "משקפי סוטים". לא אני המצאתי, ככה טק קראנץ' מתארת את הכינוי שדבק בהם, אחרי גל של סרטונים שבהם אנשים, לעתים קרובות גברים, צילמו אחרים בלי הסכמתם.

ביום רביעי, בכנס מטא קונקט 2026, מארק צוקרברג נתן לכינוי הזה את התשובה היחידה שעובדת. הוא הוציא את המצלמה.

משקפיים שרק מקשיבים

קוראים להם ריי-באן מטא אודיו, שם מסורבל למוצר די חכם. אין בהם מצלמה בכלל. יש מוזיקה, פודקאסטים, שיחות טלפון, תרגום בזמן אמת, ושיחה עם מיוז, הסוכן האישי החדש של מטא.

בלי המצלמה הם שוקלים 43 גרם בלבד, מחזיקים עד 12 שעות על טעינה אחת ו-48 שעות עם נרתיק הטעינה. המחיר מתחיל ב-349 דולר, וההזמנות המוקדמות נפתחות ב-13 באוקטובר.

צוקרברג עצמו הסביר את זה במונחים של איכות סאונד: "ברגע שמתרגלים לאודיו איכותי, רוצים אותו כל הזמן". יפה. אבל בואו לא נעמיד פנים. ביולי מטא כבר ניסתה לפתור את הבעיה בעדכון תוכנה שמשבית את המצלמה אם מישהו מתעסק עם נורית ההקלטה. זה לא עזר. אז עכשיו היא פשוט מוכרת גרסה שאין בה מה להשבית.

ובזה, תכל'ס, מטא הודתה במשהו. המצלמה על הפנים שלכם היא הבעיה של האנשים שמולכם. כתבנו כאן על השעון של אפל שמקשיב לשיחות, ועל השאלה ששאלו אתכם אבל לא את מי שיושב מולכם. מטא, לפחות בדגם הזה, ענתה עליה.

רק שהמצלמה לא נעלמה, היא עברה דירה

באותו ערב, ממש על אותה במה, מטא השיקה גם את ריי-באן מטא מהדור השלישי. עם מצלמה של 12 מגה-פיקסל, וידאו ברזולוציה גבוהה במיוחד, תשע שעות סוללה ו-449 דולר. המשקפיים הבעייתיים לא יצאו מהקטלוג. הם פשוט קיבלו אח קטן ומנומס.

ואז הגיע הרגע שבו כל האולם הרים גבות.

הטמגוצ'י של מיוז

צוקרברג שלף מכשיר קטן על שרוך. מטא קוראת לו מיוז צ'ארם, ומגדירה אותו כ"מכשיר להחזקה". לפי הפירוט באתר 9 טו 5 מאק, יש בו מסך מגע קטן בגודל של כחמישה סנטימטרים, ובמרכזו דמות של מיוז שאפשר לעצב: מראה, בגדים, קול. יש רמקולים, מיקרופונים, חיישן טביעת אצבע, חיבור סלולרי מהדור החמישי. ושתי מצלמות, אחת מלפנים ואחת מאחור.

קראתם נכון. באותו ערב שבו מטא הוציאה את המצלמה מהמשקפיים כדי שלא יחשבו שהיא מרגלת, היא הכניסה שתיים לתוך צעצוע חמוד.

לפי בלומברג, המצלמות בצ'ארם לא נועדו בעיקר לצילום. הן נועדו לתת למיוז הקשר חזותי: לראות מה אתם רואים, לנתח ולפעול. במילים פשוטות, העיניים של הסוכן. המכשיר תוכנן במעבדת העיצוב החדשה של מטא, בהובלת אלן דאי, לשעבר ראש עיצוב הממשק של אפל, יחד עם קבוצת בינת-העל של החברה. שני צ'ארמים שמונחים זה ליד זה אפילו מזהים זה את זה ומתחילים לתקשר.

מחיר עוד אין. הוא אמור לעלות בערך כמו שעון חכם, והמשלוחים מתוכננים לדצמבר. לפי הדיווחים יש כרגע רק כמה אבות-טיפוס, וצוקרברג הודה שעוד צריך לקבוע את חומרי הגימור הסופיים ואת פריסת הרכיבים. שלושה חודשים לפני עונת החגים. לא עניין גדול.

למה דווקא מחזיק מפתחות?

כולם השוו את זה לטמגוצ'י, חיית המחמד הדיגיטלית של שנות התשעים. אבל טק קראנץ' הצביעה על השוואה מדויקת יותר: דור זי כבר תולה על התיקים שלו הכל. לבובו, שפתונים, ואפילו שעוני אפל ישנים שהפכו למחזיקי מפתחות בטיקטוק. יש שוק שלם של דברים שמשתלשלים, ולפי הערכה אחת הוא יעבור מיליארד דולר עד 2030.

וזה בדיוק המהלך הפרסומי המבריק כאן. מכשיר עם מצלמות על הצוואר הוא ציוד מעקב. מכשיר עם מצלמות שנראה כמו אביזר אופנה חמוד עם דמות שעיצבתם בעצמכם הוא… חבר. אותה טכנולוגיה, מיתוג אחר לגמרי. כקריאייטיב, אני מוריד את הכובע. כמשתמש, זה בדיוק מה שמדאיג אותי.

מה מטא בונה כאן

התמונה המלאה מקונקט 2026 ברורה יותר כשמסתכלים על כל המוצרים ביחד. משקפיים עם מצלמה, משקפיים בלי, משקפי מציאות מדומה של 100 גרם ב-1,299 דולר לאביב 2027, וצ'ארם על השרוך. בכולם יש דבר אחד משותף: מיוז.

מטא לא מוכרת חומרה. היא מוכרת נקודות מגע לסוכן, בכל גודל, בכל מחיר, לכל סוג של רגישות לפרטיות. אם אתם לא רוצים מצלמה על הפנים, בבקשה, הנה משקפיים שרק מקשיבים. ואת העיניים של הסוכן נתלה לכם על התיק.

וזה עובד. לפי הערכות חברת אפטופיה, אפליקציית מיוז הורדה 1.8 מיליון פעמים באייפון בארה"ב ובקנדה ב-12 הימים הראשונים, יותר מצ'אט-ג'יפיטי באותה תקופה בחייו. צוקרברג כבר אמר שמיוז ירוויח עמלה קטנה מכל עסקה שהוא מבצע בשבילכם. כלומר, ככל שהוא רואה יותר, הוא מוכר יותר.

לא כולם מתלהבים. אמזון חסמה את מיוז 12 ימים בלבד אחרי ההשקה, בטענה שהסוכן לא מזדהה כשהוא גולש בחנות שלה ונראה שהוא שומר פרטי התחברות של לקוחות. תחשבו על זה רגע: החברה שמכירה כל קנייה שעשיתם בעשור האחרון היא זו שמזהירה מפני סיכוני הפרטיות והאבטחה של הסוכן של מטא. ובקונקט עצמו מטא הבטיחה תכונה בשם "עיבוד פרטי", שאמורה למנוע ממנה לראות את הנתונים שלכם. אותה מטא, אותה הבטחה, מכשיר חדש.

אז כן, מטא הקשיבה לביקורת. היא הבינה שאנשים לא אוהבים מצלמה שמסתכלת עליהם מהפנים של מישהו אחר. הפתרון שלה היה לשכנע אותנו לתלות אותה על עצמנו, ולקרוא לה בשם חיבה.

כינוי גנאי, כאמור, אי אפשר למחוק. אבל אפשר להחליף אותו בכינוי חמוד יותר.

הפוסט מטא הורידה את המצלמה מהמשקפיים. ושמה שתיים בתוך טמגוצ'י הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.