מעטים יודעים ששתי דקות לפני שרעידת האדמה פגעה במדינה, נכנס לפעולה "המוח העולמי", ושלח התרעה ליותר מעשרה מיליון בני-אדם בוונצואלה. התרעה שבוודאי הצילה חיים בכמה מקרים.

מהו אותו מוח עולמי?

אלו השרתים של גוגל, שיכולים לקבל מידע מקצות-האצבעות שלו: יותר משני מיליארד סמארטפונים בכל העולם. לכל הסמארטפונים כיום יש מד תאוצה, שבוחן את התזוזה שלהם. אותו חיישן יכול גם לזהות רעידות זעירות הנגרמות מגלים סיסמיים, לפני שרעידת האדמה הגדולה מתממשת.

גלי P וגלי S: מירוץ נגד הזמן

כאשר אזור מסוים חווה רעידת אדמה, ניתן לזהות שני סוגי גלים שנעים בקרקע במהירויות שונות. הגלים המהירים ביותר נקראים גלי P, והם מתקדמים במהירות עצומה של 21,000 קמ"ש, אבל אינם גורמים נזק רב. הגלים האיטיים יותר – גלי S – הם אלו שגורמים לאדמה לרעוד בצורה משמעותית ויכולים להפיל בניינים שלמים.

סמארטפונים מסוגלים לחוש את גלי P כאשר הם נייחים – כלומר, יושבים ללא תזוזה על השולחן או על הספה. הם מנתחים את המידע ומשגרים אותו מיד לשרתים של גוגל, ושם קורה הקסם. האלגוריתמים שבמוח העולמי לא מאמינים לסמארטפון אחד בלבד. הם בוחנים אלפי – אולי מיליוני – סמארטפונים באותו הזמן, ואם כולם מדווחים על אותה תופעה, המוח הגדול שבענן מבין שרעידת האדמה בדרך – ומשגר התרעה באופן אוטומטי.

איך זה עבד בוונצואלה

לפי דיווח הניו-יורק טיימס, גלי ה- P חלפו בוונצואלה מתחת לאזורים עירוניים עם שפע של סמארטפונים. תוך שלוש שניות בלבד, המוח העולמי קיבל את ההתרעה. תוך עשר שניות הוא כבר התחיל לשגר לסמארטפונים את האזעקה.

המוח העולמי הזה עדיין חדש בעבודתו: הוא פועל רק חמש שנים בסך-הכל, ורק ב– 97 מדינות. אבל הוא חרוץ ונמרץ: מדי חודש הוא מתריע שישים פעמים בערך, ושיגר הודעות התרעה למיליוני בני-אדם, דקה או שתיים לפני שרעידת האדמה פגעה באזורם. אפילו התרעה של שניות ספורות יכולה להציל חיים.

לא רק וונצואלה

כיום, כ– 2.5 מיליארד בני-אדם נהנים משירותי ההתרעה של המוח העולמי. הוא עזר להציל את חייהם של 2.5 מיליוני בני-אדם בעת רעידת האדמה הגדולה בפיליפינים ב- 2023. הוא עזר באופן דומה גם בנפאל בסוף אותה שנה, כששיגר עשרה מיליון הודעות, בין עשר לשישים שניות לפני שרעידת האדמה הגדולה פגעה שם. וכך גם בתורכיה באמצע 2025, כאשר המוח העולמי יצר קשר ישיר עם אחד-עשר מיליון תורכים והאיץ בהם למצוא מחסה.

גם בישראל

וכן, גם בישראל אנחנו נהנים מהגנתו של המוח העולמי, מכיוון שאנחנו כלולים ברשימת המדינות שמקבלות את שירותיו. כך שאם הטלפון שלכם מתריע פתאום בקול מפני רעידת אדמה – כדאי שתתייחסו אליו ברצינות.

אז למה קראתי לזה "מוח עולמי"?

מי שקורא אותי לאורך זמן, כבר יודע בוודאי שאני אוהב לקחת את הנתונים המדויקים, ולהציג אותם בצורה… אחרת. כזו שנותנת נופך שונה לכל העניין, ועוזרת לאנשים לראות מחדש את התקופה הפלאית שאנו חיים בה. זה גם מה שעשיתי כאן עם "המוח העולמי". כמובן שאין זה מוח אמיתי, אלא סדרה של אלגוריתמים שמורצת במהירות עצומה בשרתי גוגל. ולא, הוא לא מחובר לאצבעות, אלא לסמארטפונים. אבל אי אפשר גם להתעלם מההשוואה למוח שחיישניו מפוזרים בכל העולם, שמסוגל לקבל מהם מידע ולהפיק תובנות במהירות הבזק, ואותן תובנות יכולות להציל חיים. והוא עושה את כל זה בצורה אוטונומית לחלוטין, כי בני-האדם לא מהירים מספיק כדי לעבור על הנתונים ולתת אישור לשלוח את ההתרעות בזמן.

בנינו מוח עולמי, אוטונומי, שמקבל מידע מכל העולם ומציל חיי אדם בלי מעורבות אנושית בזמן-אמת.

מה עוד הוא יוכל לעשות בעתיד? איזה מטרות נציב עבורו? איך הוא יוכל לתאם בין בני-האדם הבודדים, בצורה שתקדם את האנושות כולה?

את התשובות לכל אלו נגלה כבר בשנים הקרובות.

הפוסט המוח העולמי של גוגל התריע בוונצואלה שתי דקות לפני שהאדמה רעדה הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

אין צומת. אין ילד. אין גשם. כל הסצנה הזו נולדה לפני שבריר שנייה בתוך מודל ישראלי, פריים אחרי פריים, בלי מצלמה ובלי כביש אמיתי. אתה מזיז את ההגה, והעולם מסביבך נברא תוך כדי תנועה. עוד בית. עוד פנייה. עוד הולך רגל שמחליט בדיוק ברגע הלא נכון לחצות.

החברה שמאחורי הקסם הזה נקראת Decart, והיא ישראלית. ב-10 ביוני היא השיקה את Oasis 3, מודל עולם בזמן אמת שמייצר סביבות נהיגה פוטו-ריאליסטיות לפי דרישה. לא סרטון מוקלט מראש, לא משחק מתוכנת. עולם שלם שנבנה תוך כדי שאתה נוסע בו.

מי בכלל בנה את זה?

Decart הוקמה בסוף 2023 על ידי ד"ר דין לייטרסדורף ומשה שלו, שניהם בוגרי יחידת 8200. לייטרסדורף בן 26. הוא סיים תיכון בשנתיים, צבר שלושה תארים במדעי המחשב בארבע שנים, חלקם תוך כדי שירות צבאי, וקיבל דוקטורט מהטכניון בגיל 23. אחד הצעירים בתולדות המוסד שעשו זאת.

תוך פחות משנתיים החברה הפכה לחד-הקרן הישראלי הראשון שכל-כולו AI. השווי שלה קפץ מ-500 מיליון דולר בדצמבר 2024, ל-3.1 מיליארד באוגוסט 2025, ועד 4 מיליארד דולר היום, אחרי גיוס של 300 מיליון דולר. בין המשקיעים החדשים יושבות חברות שלא מגיעות סתם בשביל הכותרת: טויוטה, אדובי ואיביי. פי שמונה בשווי בתוך שמונה-עשר חודשים.

לייטרסדורף אמר בעבר משפט שמסביר הכל: יכולנו לבנות חברה מצוינת ולמכור אותה לאנבידיה, אבל אנחנו בונים אפליקציה למיליארד משתמשים. עד לא מזמן הוא דיבר על יצירת וידאו בזמן אמת ועל חלום להחליף את נטפליקס, יוטיוב וטיקטוק. עכשיו הוא פנה לכיוון אחר לגמרי.

למה מכונית צריכה עולם מזויף?

הבעיה הכי גדולה של מכוניות אוטונומיות היא לא הנסיעה הרגילה. זו דווקא הקלה. הבעיה היא הרגעים הנדירים: הילד שרץ לכביש, הצמיג שמתפוצץ, השמש שמסנוורת בדיוק בכניסה למנהרה, השלולית שמסתירה בור. אי אפשר לצלם מיליון מקרים כאלה במציאות, כי רובם פשוט מסוכנים מדי, או נדירים מדי, או שניהם.

כאן נכנס מודל העולם. לפי דיווח של טק קראנץ', Oasis 3 מכוון בשלב הראשון בדיוק לחברות הרכב האוטונומי, אלה שצריכות לדמות תרחישים נדירים בכמויות אדירות. בדיוק כמו שקרה לא מזמן לרובוטקסי של חברת וויימו שנסחף בשיטפון בטקסס והביא להקפאת כל הנסיעות של החברה ברחבי ארה״ב. במקום לחכות שהמציאות תייצר לך מקרה קיצון אחד לחודש, אתה מייצר אלף כאלה לפני ארוחת צהריים. אחר כך, מבטיחה החברה, יגיע תורם של הרובוטיקה ושאר תחומי ה-AI הפיזי.

המחיר, לפי דיווח של קריפטו-בריפינג, הוא שני סנט לשנייה של סימולציה דרך ה-API. היתרון האמיתי הוא לא רק הריאליזם, אלא מה שהחברה קוראת לו יצירה אינסופית. העולם פשוט לא נגמר. נוסעים ונוסעים, והכביש ממשיך להיבנות מעצמו לתוך האופק.

ורגע, זה עוד לא מושלם

טוב שדווקא כאן Decart לא מנפחת את הסיפור. הבדיקות חשפו מגבלות אמיתיות, ולא קטנות. כשמשאירים את המודל לרוץ זמן ממושך, העקביות של הסביבה מתחילה להתפורר. השליטה לא תמיד מגיבה כמו שצריך. והכי בעייתי לתחום שכולו פיזיקה: המודל לא באמת מבין פיזיקה. מכוניות עוברות דרך עצמים מוצקים כאילו הם אוויר.

זו לא הערת שוליים. בשביל אימון של רכב אוטונומי, מכונית שעוברת דרך קיר היא לא תקלה גרפית חמודה. זה בדיוק סוג הטעות שאתה מנסה למנוע על הכביש האמיתי. מודל שמלמד מכונית מה קורה בהתנגשות, אבל לא מבין מה זו התנגשות, נמצא עדיין באמצע הדרך.

ובכל זאת, השאיפה ברורה. לא להחליף את המבחנים האמיתיים, אלא להוסיף עליהם שכבה שאי אפשר היה לייצר קודם. אינסוף תרחישי קיצון, בעלות זניחה, בלי לסכן אף אחד.

לאן זה הולך מכאן?

מודלים שמייצרים תמונות וטקסט אנחנו כבר מכירים. מודל עולם הוא חיה אחרת. הוא לא מתאר את המציאות, הוא מנסה לחקות את החוקים שלה: כבידה, תנועה, סיבה ותוצאה. זו אחת החזיתות הכי שאפתניות ב-AI כרגע, וגם אחת הקשות. כי קל ללמד מכונה איך עץ נראה. הרבה יותר קשה ללמד אותה מה קורה כשנכנסים בו.

מעניין שדווקא חברה ישראלית בת שנתיים וחצי, עם מנכ"ל בן 26, מובילה את הניסיון הזה מול ענקיות עם תקציבים אינסופיים. לפי כתבה של כלכליסט, הסיפור של Decart הוא סיפור של לילות לבנים ושל הימור על העתיד הרחוק במקום על הכסף המהיר. עכשיו ההימור הזה קיבל הגה, ארבעה גלגלים, וכביש שנמתח עד אינסוף.

השאלה היחידה שנשארת פתוחה היא לא אם המכונות ילמדו לנהוג. השאלה היא אם הן ילמדו את העולם האמיתי, מתוך עולם שמעולם לא היה קיים.

הפוסט החברה הישראלית שבונה עולמות מזויפים כדי ללמד מכוניות לנהוג הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

לפני שנה סרטון של רובוט הומנואידי שמבצע סלטה אחורית מושלמת רץ ברחבי הרשת. PM01 שמו, והוא נע כמו מתעמל אולימפי. כולם דיברו על הקפיצה. כמעט אף אחד לא שאל את השאלה החשובה: מי מייצר את הדבר הזה, ובכמה.

התשובה הגיעה השבוע, והיא מטרידה הרבה יותר מכל סלטה. החברה שמאחורי הרובוט נקראת EngineAI, היא בת שנתיים בלבד, ובראשון ביוני היא פתחה מפעל בשנזן בגודל 12,000 מטר רבוע. קצב הייצור המתוכנן: רובוט הומנואידי אחד כל חמש-עשרה דקות. היעד: עשרת אלפים יחידות.

וכאילו זה לא מספיק, ב-12 ביוני החברה הגישה בקשה חסויה להנפקה בבורסת הונג קונג.

מי זאת EngineAI בכלל?

חברה משנזן, שהוקמה ב-2023, שבונה רובוטים הומנואידיים ורובועיים סביב מה שמכונה בינה מלאכותית מגולמת, כלומר AI שחי בתוך גוף פיזי ולא רק על מסך. לפי דיווח של ד'ה נקסט ווב, החברה גייסה באפריל 200 מיליון יואן בסבב B, בערך 28 מיליון דולר, בהערכת שווי שחצתה את ה-1.5 מיליארד דולר. את ההנפקה היא מובילה יחד עם שני בנקי ההשקעות הגדולים של סין.

הרובוטים שלה לא מיועדים למעבדה. הם נבנים בשביל ניהול תנועה, סיורי אבטחה, שירות לקוחות בקמעונאות ומשימות תעשייתיות. כלומר, עבודה אמיתית, בעולם אמיתי, מול בני אדם אמיתיים.

שימו לב להבדל הדק אבל המכריע. ההצגה ל-משקיעים, לפי דיווח של קריפטו-בריפינג, היא לא עוד קליפ ויראלי של סלטה. זה בסיס ייצור אמיתי. בעולם שבו תחום הרובוטיקה האנושית רץ בעיקר על הדגמות מרשימות, EngineAI מנופפת בפס ייצור שעובד.

וזו רק חברה אחת

הנה החלק שצריך לשקוע אצלכם רגע. EngineAI היא לא חריגה. היא גל. ולפי סקירה של ורדיקט, כל מי שיש לו שם בתחום הרובוטיקה הסינית רץ בדיוק עכשיו לבורסה.

Unitree, מובילת הקטגוריה, הגישה בקשה להנפקה בשווי 7 מיליארד דולר. PaXini, שמייצרת ידיים רובוטיות ומגובה על ידי BYD, שוקלת הנפקה משלה. דרים, ענקית שואבי האבק הרובוטיים, בוחנת הנפקה בהונג קונג. ולינקרבוט, חברת חד-קרן של ידיים רובוטיות, רודפת אחרי שווי של 6 מיליארד דולר. בסך הכל גויסו כבר כ-22.6 מיליארד דולר בהנפקות בהונג קונג בתקופה הזו, חלק גדול מהם בדיוק בשמות של AI ורובוטיקה.

מאחורי הכסף הזה עומדים כל מי שחשוב בכלכלה הסינית. בשנת 2025 לבדה חצה מימון הרובוטיקה האנושית בסין את רף המיליארד דולר, עם משקיעים כמו עליבאבא, בוש, CATL, ג'ילי, JD, טנסנט ו-XPeng. זו לא יוזמה של סטארטאפ בודד. זו מדינה שלמה שמחליטה לאן היא הולכת.

למה זה צריך להדאיג אותנו

בזמן שהמערב מתווכח אם OpenAI שווה טריליון דולר, ואם הסלע הבא בשוק הוא הנפקת ספייס-אקס, סין עושה משהו אחר לגמרי. היא לא מנסה לבנות את הצ'אטבוט הכי חכם. היא בונה את הזרועות, הרגליים והאצבעות שיריצו את הבינה הזו בעולם הממשי.

וזה הבדל עצום. צ'אטבוט מתחרה על תשומת הלב שלכם. רובוט הומנואידי מתחרה על העבודה שלכם, על קו הייצור, על מחסן, על רצפת המכירה בחנות. הקרב על ה-AI הפיזי פחות זוהר מהקרב על המודלים הגדולים, אבל בטווח הארוך הוא אולי החשוב מבין השניים.

סין הבינה את זה מוקדם. היא לא מחכה שהטכנולוגיה תהיה מושלמת. היא בונה מפעלים, מנפיקה בבורסה, ומציפה את השוק במוצרים שעוד שנה-שנתיים יהיו זולים, זמינים ובכל מקום. בדיוק כמו שקרה עם פאנלים סולאריים, עם סוללות ועם מכוניות חשמליות.

אז מה יוצא מזה

אפשר ללעוג לסלטה האחורית של הרובוט. אפשר לומר שהוא עוד מגושם, שהוא נופל, שהוא רחוק מלהחליף עובד אמיתי. כל זה נכון היום. אבל מי שצוחק מהדגמה צריך לזכור שמאחורי ההדגמה כבר עומד מפעל שיודע להוציא יחידה כל רבע שעה.

הרובוט שעשה סלטה היה רק הפיתיון. הסיפור האמיתי הוא פס הייצור שמאחוריו, והבורסה שמחכה לו בקצה. ובזמן שאנחנו עוד מצלמים מסכים, מישהו כבר בונה את הידיים.

הפוסט רובוט אנושי כל רבע שעה: סין רצה לבורסה הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

לפני תשע שנים, כשעדיין ניהלתי סוכנות פרסום במשרה מלאה, לקוח התקשר בשבע בערב וביקש חולצה לכנס שמתחיל מחרתיים. עיצוב, הגהה, קובץ להדפסה, מישהו שירוץ לבית הדפוס. שילמנו על זה בלילה שלם. היום אותו לקוח היה פותח את אפליקציית הקניות של אמזון, אומר במילים מה הוא רוצה, ומקבל את החבילה כעבור יומיים עם משלוח פריים.

ביום שני אמזון השיקה בשקט פיצ׳ר חדש, ולמי שעובד בעיצוב הוא לא נשמע קטן בכלל.

מה בדיוק אמזון פתחה?

לפי דיווח של טק קראנץ', אמזון הוסיפה לאלקסה שבתוך אפליקציית הקניות יכולת לעצב מוצרים בעזרת בינה מלאכותית. אתם מתארים רעיון במילים, המערכת מייצרת עיצוב תוך שניות, ואז אמזון מדפיסה אותו על מוצר אמיתי דרך שירות ההדפסה לפי-דרישה שלה, Merch on Demand, ושולחת אליכם הביתה.

הרשימה ארוכה ממה שחשבתם: חולצות טי, חולצות וי, שרוול ארוך, פולו, ג'רזי, קפוצ'ונים, גופיות, ספלים תרמיים ובקבוקי מים. רוצים פורטרט של הכלב על ספל? בבקשה. חולצה למפגש משפחתי עם בדיחה פנימית שאף אחד מחוץ למשפחה לא יבין? גם זה.

כדי להפעיל את זה לוחצים על סמל אלקסה בפינה הימנית התחתונה של האפליקציה, או פשוט מחפשים "customize" בשורת החיפוש. נכנסים למסך, מתארים את הרעיון, ומקבלים עיצוב. לא אהבתם? עורכים בלחיצה על הצעות מוכנות או פשוט מקלידים מה לשנות. וכשהעיצוב מוכן, אפשר לשתף אותו עם חברים ובני משפחה, וכל אחד מהם מוסיף את המוצר לעגלה שלו.

הדבר היפה (או המפחיד, תלוי את מי שואלים): השימוש בשירות חינמי. משלמים רק על המוצר עצמו. בינתיים זה פתוח רק בארצות הברית, אבל אנחנו יודעים איך זה הולך משם.

למה זה לא עוד גימיק של אמזון

ההדפסה-לפי-דרישה היא לא תחום חדש. כבר שנים קיימות פלטפורמות כמו רדבאבל, בונפייר, ספרינג ופורת'וול, שמאפשרות ליוצרים ולארגונים למכור חולצות בלי להחזיק מלאי. אבל כל אלה דרשו דבר אחד: שמישהו ייצר את העיצוב. גרפיקאי, יוצר תוכן, מעצב חובב עם פוטושופ. שכבת המומחיות הזו הייתה החפיר שהגן על השוק.

אמזון פשוט מילאה את החפיר.

עכשיו העיצוב הוא לא משימה למקצוען, הוא עוד אפשרות קנייה. כמו לבחור מידה או צבע. אתה לא "מעצב חולצה", אתה "קונה חולצה שבמקרה גם המצאת". וברגע שזה קורה בתוך האפליקציה שכבר יושבת אצל מאות מיליוני אנשים, עם כפתור התשלום שכבר שמור, התחרות מול רדבאבל ובונפייר נגמרת עוד לפני שהתחילה. הן לא הפסידו באיכות. הן הפסידו במיקום.

ומה עם האנשים שבאמת יודעים לעצב?

כאן הסיפור מתחיל לצבוט אותי אישית.

עשרים וחמש שנה עבדתי בפרסום. בניתי קמפיינים, ישבתי עם מעצבים מוכשרים ששוברים את הראש שעות על קרנינג של אות אחת. המלאכה הזו, היכולת לקחת רעיון מעורפל ולתרגם אותו לתמונה שעובדת, הייתה תמיד הדבר ששווה כסף. עכשיו אמזון אומרת ללקוח: תגיד לי במילה מה אתה מרגיש, ואני אצייר לך את זה. בחינם.

אני לא בוכה על המקצוע. אני בעצמי נכנסתי לעולם ה-AI לפני שלוש שנים ולא יצאתי, ואני משתמש בכלים האלה כל יום. אבל יש הבדל בין כלי שמעצב מנוסה מנצח איתו, לבין מערכת שמוחקת את הצורך במעצב לגמרי בשביל המשימות הפשוטות. רוב החולצות בעולם הן פשוטות. שם בדיוק אמזון תכה.

ויש פה עוד שכבה, מלוכלכת יותר. המודלים שמייצרים את העיצובים האלה אומנו על מיליוני יצירות של אמנים אמיתיים, שרובם לא נשאלו ולא קיבלו שקל. אז כשאמזון מציעה לכם לצייר "בסגנון של" משהו שראיתם פעם, היא מוכרת לכם, בעצם, עבודה של מישהו אחר שכבר עיכלה. טק קראנץ' ניסחו את זה בעדינות: האמנים שיצירותיהם שימשו לאימון "אולי פחות יתלהבו מהרעיון". זו אחת ההמעטות הגדולות של השבוע.

אז מה יוצא מזה?

אמזון לא המציאה כאן טכנולוגיה חדשה. ייצור תמונות מטקסט קיים כבר שנים. מה שהיא עשתה זה לחבר את הטכנולוגיה הזו לשרשרת שלמה: עיצוב, הדפסה, משלוח, תשלום, הכל בתוך מסך אחד שכבר נמצא בכיס של חצי מהעולם המערבי. זה לא הקסם של ה-AI, זה הקסם של ההפצה. וזה בדיוק מה שאמזון יודעת לעשות טוב מכולם.

המעצבים לא ייעלמו מחר. החולצה המורכבת, המותג שצריך זהות, הקמפיין שצריך רעיון גדול, כל אלה עדיין דורשים אדם שחושב. אבל החולצה של מפגש המשפחה, הספל עם הכלב, המתנה החד-פעמית? אלה כבר עברו צד.

השאלה שנשארת איתי היא לא אם זה יעבוד. ברור שזה יעבוד. השאלה היא מה קורה לדור שלם של מעצבים צעירים שהיו אמורים ללמוד את המקצוע בדיוק על העבודות הפשוטות האלה, אלה שאמזון בדיוק לקחה. כי כשמוחקים את המדרגה הראשונה בסולם, לא ברור איך מישהו עדיין מטפס למעלה.

הפוסט אמזון הפכה כל אחד למעצב חולצות. צריך רק לדבר הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

יש מוזיקאי שאתם מכירים בלי לדעת את שמו. הוא ניגן את הגיטרה בפזמון שאתם מזמזמים במקלחת, את הבס בשיר שמתנגן ברדיו בכל קיץ, את הכינור ברגע שגרם לכם לבכות בסרט. נגן אולפן. הוא נכנס, ניגן, קיבל צ'ק חד-פעמי, והלך הביתה. את שמו לא תמצאו על העטיפה.

עכשיו מסתבר שאותו נגן אנונימי שילם פעמיים. פעם אחת כשניגן. פעם שנייה כשהבינה המלאכותית למדה לנגן כמוהו, ומישהו אחר גבה את הכסף.

מה בדיוק קרה?

ביום שישי האחרון הגיש איגוד המוזיקאים האמריקאי, ה-AFM, תביעה פדרלית בבית המשפט במנהטן. הנתבעות: שתי מהחברות הגדולות בעולם המוזיקה, יוניברסל ו-וורנר. העילה, לפי דיווח של מיוזיק ביזנס וורלדוויד, נשמעת פשוטה: החברות מכרו לסטארטאפים של מוזיקת AI את ההקלטות שהנגנים האלה ניגנו עליהן, בלי לשלם להם ובלי לתת להם קרדיט.

הסטארטאפים האלה הם סונו ויודיו, שני השמות הגדולים בתחום שמייצר שירים שלמים מטקסט. אתם כותבים "שיר רוק עצוב על פרידה בסגנון שנות התשעים", והמערכת מנגנת לכם אותו. השאלה שתמיד ריחפה מעליהם הייתה: על מה בדיוק הם התאמנו? התשובה, מתברר, כוללת את העבודה של עשרות אלפי נגני אולפן.

הפלייבק שמאחורי התביעה

כדי להבין למה זה כל כך מרגיז, צריך לחזור אחורה כמה חודשים.

בסוף 2025 חברות התקליטים תבעו את סונו ויודיו על הפרת זכויות יוצרים. הן צעקו, בצדק, שהמודלים נבנו על הקטלוג שלהן בלי רשות. יוניברסל הייתה הראשונה שחתמה, כשהכריזה באוקטובר על פשרה ושיתוף פעולה עם יודיו. וורנר הלכה אחריה בנובמבר, התפשרה עם יודיו, וכמה ימים אחר כך הפכה לחברה הגדולה הראשונה שסוגרת גם עם סונו.

שימו לב למהלך. תבעו, איימו, ואז לחצו ידיים והפכו לשותפות. מהקורבן של ה-AI הן הפכו לספקיות שלו. ולא בחינם: הפשרות כללו כסף עכשיו ותמלוגים בעתיד.

הבעיה היא מי לא הוזמן לחתימת ההסכם. הנגנים.

סעיף אחד קטן בהסכם גדול

הטענה המשפטית של האיגוד נשענת על דבר שנקרא "סעיף השימושים החדשים" בהסכם העבודה הקיבוצי. בעברית פשוטה: כשחברת תקליטים לוקחת הקלטה קיימת ועושה בה שימוש מסחרי חדש, היא חייבת לשלם שוב לנגנים שניגנו עליה. ככה זה עבד תמיד עם רדיו, עם פרסומות, עם פסקולים.

האיגוד טוען שאימון מודל בינה מלאכותית הוא בדיוק שימוש חדש כזה. אולי החדש מכולם. וכשהחברות גבו פיצויים ותמלוגים על ההקלטות האלה, היה עליהן לחלוק את הכסף עם הנגנים. במקום זאת הן שמרו הכל לעצמן, וגם סירבו לגלות לאיגוד אילו הקלטות בדיוק נמכרו ועל עבודתו של מי אימנו החברות את המודלים שלהן.

כתב התביעה אומר את זה ישירות: הנתבעות לא חלקו את כספי הפשרה ואת ההכנסות העתידיות עם אותם אמנים שהמוזיקה שלהם הועתקה, שימשה לאימון, והוטמעה בפיתוח המודלים שמרוויחים עכשיו. האיגוד דורש פיצויים, ושקיפות מלאה על מה בדיוק נמכר.

למה זה גדול יותר מתביעה אחת

קל להסתכל על זה כעל ריב כסף בין איגוד עובדים לתאגידים. זה מה שזה, אבל זה גם הרבה יותר.

במשך שנתיים שמענו את חברות התקליטים מדברות בשם האמנים. הן עמדו על הבמה המוסרית, הצביעו על סונו ויודיו וצעקו "גנבים". וזה היה נוח, כי זה היה נכון. אבל ברגע שהוצע מספיק כסף, אותה במה מוסרית נמכרה. החברות לא נלחמו על זכויות הנגנים. הן נלחמו על נתח. ברגע שקיבלו אותו, הנגנים נשארו בדיוק במקום שבו התחילו: בחוץ.

זו התבנית שמלווה את כל סיפור ה-AI והיצירה. כל פעם שמישהו צועק "מגינים על האמנים", שווה לשאול: על אילו אמנים בדיוק, ומי גובה את הכסף בסוף. ברוב המקרים זה לא מי שיצר.

לאן מכאן?

התביעה הזו לא תכריע אם מותר לאמן מודל על מוזיקה. אנשים חכמים יותר ממני יתווכחו על זה בבתי משפט עוד שנים. מה שהיא כן עושה זה לחשוף את החוליה החלשה בשרשרת: לא החברה הגדולה, לא הסטארטאפ הנוצץ, אלא האדם ששמו לא מופיע בשום מקום, וגם החתימה שלו לא נדרשה כדי למכור את עבודתו.

הנגן האנונימי שניגן את הריף שאתם מזמזמים עכשיו לימד, בלי לדעת, מכונה לנגן כמוהו. המכונה הזו תייצר עוד מיליון שירים. הוא, ככל הנראה, לא יראה מזה שקל.

ואת שמו עדיין לא תמצאו על העטיפה.

הפוסט תבעו את ה-AI שגנב מוזיקה, גבו את הכסף, ושכחו את הנגנים הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

אבא שלי היה מהנדס בכיר באינטל. אח שלי, בוגר תלפיות, גאון אמיתי, כתב קוד כבר בבית הספר היסודי. ואני? אני מקבל חררה מעצם המילה קוד מאז שאני זוכר את עצמי, וכל חיי ברחתי מזה בכל דרך אפשרית.

אז דווקא אני, מכל האנשים, פיתחתי משחק טריוויה על המונדיאל.

aisamurai.co.il/trivia

שווה לעצור רגע ולשחק לפני שממשיכים לקרוא. אני אחכה.

וייב קודינג, או איך מפתחים בלי לדעת לפתח

לשיטה הזאת קוראים וייב קודינג, ואין לי דרך טובה יותר לתאר אותה מאשר במילים שלי: אני מבקש, הבינה כותבת את הקוד ומעצבת. אני נותן פידבק, היא מתקנת ומשפרת. אני מבקש להוסיף גרסה בעברית או לשנות כותרת, והיא? אומרת אמן ומבצעת במהירות וביעילות מרשימה.

אין כאן שורת קוד אחת שאני כתבתי. יש כאן שיחה. אני כותב עברית, בתחושות, ב"לא, זה לא זה, תנסי ככה", והיא מתרגמת את זה למוצר שאפשר לגעת בו.

זה לא פרומפט אחד, זה שעתיים וחצי של דו-שיח

בואו ננפץ מיתוס קטן: לא ישבתי, כתבתי משפט אחד וקיבלתי משחק מושלם. זה לא עבד ככה, וגם לא אמור לעבוד ככה.

ישבתי בערך שעתיים וחצי במצטבר. שיחקתי, התנסיתי, חזרתי, דייקתי. אמרתי לה שהטיימר לוחץ מדי, ביקשתי שהמעבר לעברית יתהפך כמו שצריך לימין, שיניתי כותרות, בדקתי איך זה מרגיש בנייד. כל סבב כזה החזיר לי גרסה קצת טובה יותר.

ופה מתחיל החלק שהכי הפתיע אותי. בשלב מסוים פשוט שאלתי אותה לרעיונות, מה עוד אפשר להוסיף כדי שהמשחק יהיה ממכר יותר. כך נולד לוח השיאים, וכך הגיעה האפשרות לכתוב את שמך על כרטיס השחקן בסוף. לא חשבתי על זה לבד. היא הציעה, אני בחרתי, והיא בנתה.

וכשהמשחק היה מוכן, היה צריך להעלות אותו לאתר. גם פה לא נגעתי בכלום. אמרתי לה שאני רוצה עמוד שמראה רק את המשחק, בלי הכותרת והפוטר של האתר, והיא העלתה את הקובץ, פתחה את העמוד, וסידרה הכל. אפילו כשגיליתי שבוואטסאפ קופץ הלוגו הישן במקום המשחק, אמרתי לה משפט אחד, והיא החליפה את תמונת השיתוף. דו-שיח, מההתחלה ועד הסוף.

ואני בעיקר כועס על עצמי

אתם יודעים מה התחושה הכי חזקה שנשארה לי בסוף השעתיים וחצי האלה? לא גאווה. כעס.

כעס על עצמי, שהתחלתי כל כך מאוחר. שכל החיים נתתי למילה קוד להפחיד אותי, ובניתי לעצמי חומה מיותרת מול עולם שלם. כי מסתבר שאף פעם לא הייתי צריך לדעת לכתוב קוד. הייתי צריך לדעת מה אני רוצה, ולדעת לבקש.

האב המהנדס, האח התלפיון, וביניהם אני, שברח כל חייו. בסוף הסתבר שהמרחק ביני לבין "לדעת לבנות" היה תמיד שיחה אחת. פשוט לא היה לי עם מי לנהל אותה עד עכשיו.

אז כן, אני מאחר. אבל אני כבר כאן. ואם גם אתם בורחים מהמילה הזאת כל החיים, אולי שווה שתשאלו את עצמכם מה הייתם בונים אילו רק הייתם מבקשים.

הפוסט אני בורח מקוד כל חיי, ובניתי אתר מונדיאל טריוויה הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

ויליאם ריברה הגיע בשנה שעברה לאסיפת תושבים בעיירה אונאונטה שבמרכז מדינת ניו-יורק, ושמע שם לראשונה על התוכנית: חברת טכנולוגיה בשם אקו-יוטה מבקשת לשנות ייעוד של יותר מ-600 דונם של אדמה חקלאית, מהיפות באזור, כדי להקים עליהם חוות שרתים ענקית.

ריברה לא אהב את מה ששמע. היום הוא כבר ראש העיירה, ובחודש שעבר הוא העביר הקפאה מקומית של שנה על כל פיתוח של חוות שרתים בתחומה.

ביום חמישי בלילה התברר שהוא ממש לא לבד. בית המחוקקים של מדינת ניו-יורק העביר חוק שמקפיא לשנה שלמה את כל האישורים לחוות שרתים חדשות, בכל רחבי המדינה. אם המושלת קאתי הוקול תחתום עליו, ניו-יורק תהיה המדינה הראשונה בארה"ב שעוצרת את מרוץ התשתיות של הבינה המלאכותית. לא מאטה אותו. עוצרת.

מה בדיוק כתוב בחוק?

החוק, שנקרא "חוק הפיתוח האחראי של מרכזי נתונים", חל על כל מתקן עם צריכת שיא של יותר מ-20 מגה-וואט. לפי דיווח של אינסייד קליימט ניוז, ההקפאה היא רק ההתחלה. החוק מחייב שימוע ציבורי מקומי לפני כל הקמה, דו"ח השפעה סביבתית כלל-מדינתי בתוך שנה וחצי, וחובת שקיפות מלאה על צריכת החשמל והמים של כל מתקן.

ויש גם סעיף עם שיניים: כל חוות שרתים תידרש לעבור בהדרגה לאנרגיה מתחדשת, החל משליש מהצריכה שלה ב-2030. מתקנים שצורכים יותר מחמישה מגה-וואט יחויבו בשכר הוגן לפועלי הבנייה ובפלדה מתוצרת אמריקאית.

למה זה דרמטי? כי חוות השרתים האלה הן הלב הפיזי של מהפכת ה-AI. כל שאילתה לצ'ט-ג'יפיטי, כל תמונה שנוצרת, כל מודל שמתאמן אי שם, רץ במבנים האלה. ענקיות הטכנולוגיה מתכננות להשקיע בהi מאות מיליארדי דולרים בשנים הקרובות, והן רגילות שמגלגלים בפניהן שטיח אדום. בניו-יורק, שבה הוצעו לאחרונה חוות שרתים מנהר הניאגרה שבגבול קנדה ועד איסט פישקיל שבדרום, מישהו הרים יד ואמר: רגע.

סובסידיה של 77 מיליון דולר. משרה קבועה אחת.

הסנאטורית קריסטן גונזלס, שיזמה את החוק, מסבירה את ההיגיון: לוודא שהתשתית והתהליכים במדינה מגנים על קהילות מפני חשבונות חשמל מטפסים, ושומרים על משאבי הסביבה. אבל הנתון שבאמת מכאיב הגיע מכלי תקשורת מקומי בשם ניו-יורק פוקוס, שחשף באפריל: חוות שרתים אחת ליד הגבול עם ניו-ג'רזי קיבלה סובסידיה של 77 מיליון דולר, ויצרה בתמורה משרה קבועה אחת.

אחת.

זה הנתון המביך שהחוק הזה חושף. תעשיית מרכזי הנתונים מבטיחה צמיחה, תעסוקה והשקעות. בפועל, מתקן ענק כזה מעסיק אחרי ההקמה כמה עשרות עובדים במקרה הטוב, צורך חשמל כמו עיר בינונית, ושותה מים כאילו אין מחר. מפעיל הרשת של ניו-יורק כבר הזהיר שהפרויקטים האלה מעמיסים על רשת החשמל ומקשים לסגור תחנות כוח מזהמות. ובינתיים, גנרטורים של דיזל מספקים לחוות רבות גיבוי, עם כל זיהום האוויר שמגיע איתם.

דווקא איגוד עובדי הצנרת של ניו-יורק התנגד להקפאה, כי חבריו רוצים את עבודות הבנייה, וקשה להאשים אותם. נציגת התעשייה ניסחה את ההתנגדות בדרמטיות: הקפאה כלל-מדינתית "תשדר שניו-יורק סגורה לעסקים".

למה הקהילות לא מאמינות לתעשייה?

פרט אחד מסביר הרבה: ברחבי ארה"ב, יזמי חוות שרתים נהגו להחתים פקידים מקומיים על הסכמי סודיות, כדי שפרטי צריכת החשמל והמים לא יגיעו לציבור. גיי ניקולסון, פעילת סביבה מאזור האגמות, ניסחה זאת היטב: הנטל של בדיקה קפדנית והתמודדות מול מיליארדרים ומשרדי עורכי הדין היוקרתיים שלהם לא צריך ליפול על מתנדבים בוועדות תכנון מקומיות.

כשחברה דורשת מעיירה לחתום על סודיות לפני שהיא מגלה כמה מים היא מתכוונת לשאוב, אל תתפלאו שהעיירה מצביעה אחר כך בעד הקפאה. לפי סטייטליין, עשרות רשויות מקומיות ברחבי ארה"ב כבר העבירו הקפאות משלהן. ניו-יורק רק לקחה את הגל הזה והפכה אותו לחוק מדינה.

לאן מכאן?

עכשיו הכדור אצל הוקול. היא מתמודדת השנה על בחירה מחדש, וכבר אמרה שלדעתה ההחלטות האלה צריכות להישאר בידי הרשויות המקומיות. מושלת מיין הטילה וטו על חוק דומה באפריל. הלוביסטים של התעשייה עובדים שעות נוספות, וכל ענקיות הטכנולוגיה מסתכלות על אולבני בעצבנות. כי אם ניו-יורק תחתום, לכל מדינה אחרת יהיה קל הרבה יותר להיות השנייה.

לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על תושבי טאהו, שמתבקשים לוותר על 75% מהחשמל שלהם כדי שגוגל ואפל יוכלו לאמן מודלים. הסיפור של ניו-יורק הוא הצד השני של אותו מטבע: הפעם הראשונה שבה מדינה שלמה בארה"ב אומרת לתעשייה הכי עשירה בהיסטוריה שגם לה יש גבולות.

אני לא נגד חוות שרתים. אני חי מה-AI הזה, תרתי משמע. אבל מהפכה ששווה טריליונים יכולה להרשות לעצמה שימוע ציבורי אחד לפני שהיא שותה את המים של עיירה חקלאית.

וכל זה התחיל, בין השאר, באסיפת תושבים אחת באונאונטה.

הפוסט ניו-יורק עצרה את חוות השרתים. בפעם הראשונה בארה"ב הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

בחודש שעבר מערכת אחת של אנתרופיק, שנקראת קלוד מיתוס, סרקה קוד פתוח ברחבי האינטרנט ומצאה יותר מ-10,000 חורי אבטחה בדרגת חומרה גבוהה או קריטית. לא בשנה. בחודש.

ואם מודל יודע למצוא 10,000 פרצות כדי לסגור אותן, הוא יודע למצוא אותן בדיוק באותה מהירות כדי לפתוח אותן.

זאת בדיוק התמונה שעמדה לנגד עיני מי שניסח את הצו שדונלד טראמפ חתם עליו ב-2 ביוני, צו בשם יומרני למדי: "קידום חדשנות ובִּיטחון בבינה מלאכותית מתקדמת". מאחורי השם המנופח מסתתרת בקשה אחת, פשוטה ומטרידה: תנו לנו להציץ.

מה הצו באמת מבקש?

הלב של הצו הוא מנגנון אחד. לפי דיווח של סי-אן-בי-סי, חברות שמפתחות מה שהצו מכנה "מודלי חזית מכוסים" מתבקשות למסור לממשלה גישה מוקדמת אליהם, עד 30 יום לפני שהמודל מגיע לשותפים אחרים. בזמן הזה הממשלה תריץ בדיקת אבטחת סייבר, תבחן מה המודל מסוגל לעשות, ותחליט אם הוא מסוכן.

מי מחליט מה נחשב "מודל חזית מכוס"? הצו מטיל את זה על מנהל ה-NSA. שלוש רשויות, האוצר, משרד המלחמה דרך ה-NSA, והמולדת דרך סוכנות הסייבר CISA, קיבלו 60 יום כדי לבנות את המסגרת ולפתח "תהליך מדידה מסווג" שיעריך את יכולות הסייבר ההתקפיות של כל מודל. במילים אחרות: בנצ'מרק סודי שאיש מבחוץ לא יראה, שיקבע איזה מודל עובר את הסף ונכנס לרשימה.

במקביל, הצו נותן ל-CISA שלושים יום להוציא הנחיות מחייבות שיחזקו את המערכות האזרחיות של הממשלה, והאוצר אמור להקים מעין מסלקה התנדבותית עם התעשייה, שתסרוק ותסתום פרצות בתוכנה. לפי רול קול, כל החלק הזה מתואר כצעד הגנתי, לא רגולטורי.

"בהתנדבות" היא מילה שעושה הרבה עבודה

הצו חוזר ומדגיש שהכל וולונטרי. אף חברה לא חייבת למסור מודל. הטקסט אפילו אוסר במפורש על יצירת רישוי ממשלתי, אישור מראש, או היתר כלשהו לפיתוח ולשחרור של מודלים. בנוסח הרשמי בבית הלבן כתוב שחור על גבי לבן: אין כאן חובת רישוי.

וטוב שכך, אומרים מצדדי הצו. הם טוענים שזה האיזון הנכון: הממשלה מקבלת חלון הצצה ליכולות המסוכנות ביותר, בלי לחנוק את החדשנות בביורוקרטיה של אישורים. אין ועדה שמעכבת השקה של חודשים, אין טופס שצריך לחתום עליו לפני שמשחררים מודל לקוד פתוח. רק הזמנה ידידותית לשבת ולהראות מה בנית.

אבל בואו נדבר תכל'ס. כשהלקוח הכי גדול בעולם, הרגולטור הכי חזק בעולם, וגם הגוף שמחזיק בחוזי הענן והשבבים הגדולים ביותר, מבקש ממך "בהתנדבות" להראות לו את המוצר לפני כולם, כמה באמת אופציונלי זה? חברה שתסרב תמצא את עצמה מסומנת. חברה שתסכים תיכנס למסלול מועדף. ההתנדבות, בפועל, מתחילה להריח כמו ציפייה.

הצד השני של אותו מטבע

יש כאן גם זווית שקל לפספס. ניתוח הצו מראה שהוא דווקא צעד מתון יחסית למה שיכול היה להיות, ושהאלטרנטיבה, רגולציה כפויה בנוסח האירופי, הייתה מאטה את ארה"ב מול סין בדיוק ברגע הלא נכון. מנקודת מבט כזו, מסגרת התנדבותית היא פשרה חכמה: היא קונה לממשלה ידע בלי לכבול את החברות.

ויש בזה היגיון. מי שראה את מה שקלוד מיתוס עושה מבין שהיכולת לפרוץ קוד בקנה מידה תעשייתי כבר כאן, לא בעתיד. השאלה אינה אם המדינה צריכה לדעת מה המודלים מסוגלים לעשות, אלא איך היא לומדת את זה בלי להפוך לצנזור. גישה מוקדמת של 30 יום, אם היא נשארת באמת בגבולות הסייבר ולא זולגת למקומות אחרים, היא דרך סבירה לעשות את זה.

הבעיה היא המילה "אם"

לאן מכאן?

הצו מותיר שאלה אחת גדולה פתוחה: מי שומר על השומרים. ברגע שהממשלה רואה מודל 30 יום לפני המתחרים, נוצרת אסימטריית מידע ענקית. מי מבטיח שהמידע הזה משמש רק להגנה על תשתיות, ולא, נניח, להחלטה איזו חברה מקבלת חוזה ביטחוני ואיזו לא? הבנצ'מרק מסווג, ההחלטות מסווגות, והקו בין "בדיקת אבטחה" ל"יתרון תחרותי לטובים שלנו" דק מאוד.

בשנה הקרובה נראה אילו חברות מתנדבות ואילו שומרות מרחק. השמות שייכנסו ראשונים לחדר עם ה-NSA יספרו לנו הרבה יותר מהצו עצמו. כי ברגע שכמה מהגדולות יגידו כן, ה"בהתנדבות" הזו תהפוך לסטנדרט החדש, ומי שיישאר בחוץ יצטרך להסביר למה.

טראמפ חתם על צו שמבקש רשות. אבל כל מי שמכיר את האופן שבו עובד כוח יודע שבקשה מספיק גדולה כבר אינה ממש בקשה.

הפוסט טראמפ חתם על צו. עכשיו הוא רוצה לראות את המודלים לפני כולם הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

פאול ארדש היה מתמטיקאי הונגרי שאהב לנדוד. הוא ישן בספות של חברים, היה מגיע למוסד אקדמי כלשהו עם מזוודה קטנה, ופותר חידות תוך כדי שיחה. ב-1946 הוא ניסח חידה שנשמעה תמימה: אם יש לכם הרבה נקודות על דף נייר, כמה מהזוגות יכולים להיות במרחק של בדיוק יחידה אחת זה מזה?

הנושא נראה פשוט עד שמתחילים לחשוב עליו. ארדש עצמו השאיר את ההוכחה התחתונה הטובה ביותר. עד עכשיו כל מי שניסה להתקדם בה השתמש בגרסאות של אותה רשת רבועה שארדש הציע. כולם האמינו שזה כנראה הכי טוב שאפשר להגיע אליו.

ביום שלישי שעבר OpenAI פרסמה שמודל הסקה פנימי שלה הפריך את ההשערה הזו לבדו. הוא בנה משפחה אינסופית של תצורות נקודות שמייצרת הרבה יותר זוגות במרחק יחידה ממה שהרשת הרבועה מצליחה.

זו הפעם הראשונה שבינה מלאכותית פותרת באופן עצמאי בעיה פתוחה מרכזית בתחום מתמטי. ולפי פוסט של נואם בראון מ-OpenAI, "לפני פחות משנה מודלים בקדמת השדה היו ברמת זהב באולימפיאדה הבינלאומית. אני מצפה שהקצב הזה ימשיך."

למה דווקא ההפרכה הזו חשובה?

אם תקראו רק את הכותרת, תחשבו שמדובר בעוד תחרות בנצ'מארק שעברה. זה לא המקרה הזה. ההוכחה החדשה לא משתמשת באף טריק גיאומטרי קלאסי. במקום זאת היא קופצת לגמרי מהשדה הגיאומטרי ומתחברת לתורת מספרים אלגברית. שדה אחר לחלוטין במתמטיקה, שמתעסק במערכות מספרים שמרחיבות את המספרים הרגילים.

הכלים שהמודל גייס נשמעים כמו רשימת מצרכים של מבחן דוקטורט: מגדלי שדה מחלקה אינסופיים, תאוריית גולוד-שפרביץ', שדות מספרים אלגבריים. דברים שכמעט אף אחד בקהילת הגיאומטריה הדיסקרטית לא חיפש בכיוון שלהם.

לדבריו של תומאס בלום, אחד המתמטיקאים שעבר על ההוכחה, התוצאה רומזת שתורת המספרים העמוקה אולי מחזיקה תשובות לבעיות אחרות בגיאומטריה דיסקרטית שאיש לא חשד שיש להן קשר אליה. ארול שאנקאר, חוקר במספרים, ניסח את זה בצורה חדה: זו ההוכחה שמערכות בינה מלאכותית יכולות לעבור משלב של עוזרים למתמטיקאים, לשלב של ייצור רעיונות מקוריים משלהן.

הזוכה במדליית פילדס, טים גוורס, אחד המתמטיקאים החיים החשובים בעולם, פרסם הערות מלוות וקרא לתוצאה "אבן דרך במתמטיקת בינה מלאכותית". לשם ההקשר: גוורס לא נמצא בכיס של אף חברת בינה מלאכותית, והוא בילה את הקריירה שלו בהסבר למה הוכחות מתמטיות אמיתיות הן עניין עדין.

זוכרים את הבושה של אוקטובר?

הסיפור הזה היה נשמע פשוט אילולא התקרית הקטנה מלפני שבעה חודשים. באוקטובר 2025 קווין ויל, אז סגן נשיא ב-OpenAI, הכריז בטוויטר שג'יפיטי-5 פתר עשר בעיות פתוחות של ארדש.

זו הייתה כותרת מצוינת. למשך כמה שעות.

אז תומאס בלום, אותו תומאס בלום, שמתחזק את אתר ארדש פרובלמס, בדק והבחין שהמודל לא הוכיח שום דבר חדש. הוא מצא פתרונות שכבר פורסמו בספרות. ויל פרסם, וקיבל מענה מבזה. בלום קרא לזה "הצגה שגויה דרמטית". יאן לקון מ-מטא ודמיס חסאביס מדיפמיינד נכנסו לדיון עם תגובות לעגניות. ויל מחק את הפוסט. באפריל האחרון הוא עזב את OpenAI.

במילים אחרות: OpenAI הגיעה להכרזה הזו עם חוב אמינות כבד בתחום המתמטיקה. מה שעושה את התגובה החיובית מהקהילה השבוע מעניינת שבעתיים.

איך נראית עכשיו אסטרטגיית האימות?

OpenAI למדה את הלקח, וזה ניכר באופן ההכרזה. החברה לא הוציאה את הפוסט לבד. היא ליוותה אותו במסמך נפרד עם חתימות של מתמטיקאים מובילים שאישרו את ההוכחה באופן עצמאי. נוגה אלון מפרינסטון, מהקומבינטוריקאים החשובים בעולם, מתאר את בעיית מרחק היחידה כ"אחת החביבות על ארדש". מלאני ווד, ויל סוואין, ובלום עצמו. אותו בלום שהפיל את ההכרזה הקודמת, היה מהראשונים שעמדו מאחורי החדשה.

כשהאיש שחשף את השגיאה שלך חותם מתחת לתוצאה הבאה שלך, זה מקבל משקל אחר.

פרט חשוב נוסף: זה היה מודל הסקה כללי, לא מערכת ייעודית למתמטיקה. לא היו לו כלי חיפוש מיוחדים לבעיה הזו. הוא לא עבר אימון על מאגר מותאם. הוא קיבל את ניסוח הבעיה ופעל ממנו.

זה ההבדל בין אלפא-פרוף של דיפמיינד, שתוכננה במיוחד למתמטיקה, לבין מה שקרה כאן. אם מערכת ייעודית מנצחת באולימפיאדה, זו הצלחה הנדסית מצוינת. כשמודל כללי פותר בעיה פתוחה שמומחים נכשלו בה במשך שמונים שנה, השאלה כבר לא "מה זה אומר על המתמטיקה". השאלה היא מה זה אומר על שאר הדברים שאנחנו מבקשים ממודלים שכאלה לעשות.

אז למה זה משנה לכל מי שלא מתמטיקאי?

בלום ניסח את זה יפה: "הבינה המלאכותית עוזרת לנו לחקור באופן מלא יותר את קתדרלת המתמטיקה שבנינו במשך מאות שנים. אילו עוד פלאים בלתי-נראים מחכים בכנפיים?"

אני אומר זאת אחרת. במשך שנתיים חברות הבינה המלאכותית ניסו לשכנע את העולם שמודלי השפה שלהן יכולים לעשות עבודה אינטלקטואלית אמיתית. הן הראו לנו שהם יודעים לסכם מאמרים, לכתוב קוד, לנהל פגישות, לענות על שאלות לקוח. אלה דברים שימושיים, אבל הם לא חידשו. הם עיבדו מידע קיים בצורה נוחה יותר.

הוכחה מתמטית מקורית לבעיה פתוחה היא הדבר ההפוך. היא דורשת לייצר משהו חדש שלא היה קודם. במשך עשרות אלפי שנות מחשבה אנושית, רק יחידים הצליחו לייצר את זה בקנה מידה מהותי. ועכשיו יש מודל כללי שעשה את זה בלי שאיש ביקש ממנו לחפש את הקשר לתורת מספרים אלגברית. יש כאלו שקוראים לזה אלפא גו מומנט, על שם אותו מהלך שאלפא גו ביצע במשחק הגו נגד שבע פעמים אלוף העולם, לי סדול. מהלך 37 במשחק השני. מהלך שסטטיסטית בן אנוש לא אמור לבצע, מהלך שהביא למחשב את הניצחון באותו המשחק.

זה אומר משהו על עוד המקצועות. ביוטכנולוגיה, פיזיקה, הנדסה, רפואה. כל תחום שבו פתרון בעיות דורש קפיצה ממקצוע אחד למקצוע אחר, מתחיל לעמוד בפני האפשרות שמודל יכול לעשות את הקפיצה הזו טוב מאדם. וזה גם די הגיוני: אדם מומחה בתחום אחד, ויודע באופן מעורפל על תחומים סמוכים. מודל כללי מאומן על כל המקורות הציבוריים בו-זמנית.

לאן מכאן?

ספקנות בריאה עדיין צריכה להישמר. זו תוצאה אחת ממודל ש-OpenAI לא חשפה לציבור. הפרשה הקודמת לימדה אותנו מה קורה כשמשלבים אופוריה עם בדיקה לא מספקת. סקירת עמיתים רחבה עוד לפנינו.

אבל כשהאיש שהביך אתכם בפומבי לפני שבעה חודשים חותם השבוע על העבודה החדשה שלכם, זה שיח אחר לגמרי.

ב-1946 ארדש שאל שאלה, ולא חי לראות את התשובה. שמונים שנה אחר כך מודל כללי, שאף אחד לא בנה במיוחד בשבילו, סגר את הפינה. אם אתם עדיין חושבים שמודל שפה זה כלי לסיכום מסמכים, אולי הגיע הזמן להתעורר.

הפוסט שמונים שנה ישבה התעלומה הזו פתוחה. ל-OpenAI לקח שבוע הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.

כולנו חיינו עם הבדיחה הזאת שנים. סירי לא מבינה, סירי שולחת לך לכתובת הלא נכונה, סירי מצטרפת לשיחה ברגע הלא נכון ומנסה לחייג למישהו שלא ביקשת. בינתיים, ChatGPT גדלה ל-900 מיליון משתמשים שבועיים. קלוד מסבירה מאמרים אקדמיים. ג'מיני נמצאת בכל מקום שגוגל נמצאת.

אפל ראתה. אפל שמרה על שתיקה. ואז, ב-28 במאי 2026, בלומברג פרסמה.

לפי דיווח של טק קראנץ', שמסתמך על תצלומים מודלפים שהשיג בלומברג, ב-iOS 27 תהיה לסירי פנים חדשות לגמרי. יש בהם שתי שכבות: הסירי הוותיקה שכולנו מכירים, ומשהו חדש שפועל לצידה.

מה נכנס ב-iOS 27

הסירי שכולנו מכירים לא נעלמת. לחיצה על כפתור עדיין תפעיל אותה, אבל הפעם היא לא תשתלט על המסך כולו. היא תצוץ מה-Dynamic Island, הכדורית השחורה בחלק העליון של המסך שמציגה עדכונים בזמן אמת. זה הגיוני: שאלות מהירות, "כמה מעלות בחוץ?", "כיבה טיימר", "מה השעה בטוקיו?" לא צריכות לפגוש אותך כמסך שלם.

אבל הנה החלק החדש: תנועת הסוויפ למטה, שהייתה עד עכשיו Spotlight Search, תהפוך לסירי מבוססת AI. מחליק למטה, מגיע לממשק שיחה שיכול לחפש, לפתוח אפליקציות, לשלוח הודעות, לכוון, להוסיף ליומן, לחפש בתוך הפתקים שלך ולהפעיל קיצורי דרך. הכל מוצג בכרטיסיות מעוצבות שעולות ישירות מה-Dynamic Island.

ואז יש האפליקציה העצמאית.

האפליקציה שנועדה להתמודד עם צ'ט-ג'יפיטי

לפי תצלומי הדליפה, אפל בונה אפליקציה עצמאית לסירי שתתחרה ישירות בצ'ט-ג'יפיטי, בקלוד ובג'מיני. שיחות היסטוריות, העלאת מסמכים ותמונות, שיחה חופשית בטקסט. בגדול: אפליקציית ChatGPT, אבל עם לוגו של תפוח.

מה יש לאפל שאין לאחרות? 2.5 מיליארד מכשירים פעילים. ל-ChatGPT יש 900 מיליון משתמשים שבועיים, וזה נחשב מרשים. אפל יכולה לגלגל גרסת אפליקציית AI לכל אדם שיש לו iPhone, iPad, MacBook, Apple Watch. עוד לפני שמישהו לחץ "הורד", הם כבר שם.

הסוד שמאחורי ה"חדשנות"

ועכשיו לחלק שאפל לא ממהרת לשים בראש הפרסומת.

הסירי החדשה לא רצה על מנוע שאפל בנתה לבד. היא רצה על ג'מיני של גוגל. כן, בדיוק גוגל, שאפל כבר מקבלת ממנה כ-20 מיליארד דולר בשנה כדי לשמש מנוע חיפוש ברירת מחדל על ה-iPhone.

לפי דיווחים של טק קראנץ', גוגל מספקת את כוח ה-AI מתחת למכסה. אפל בונה במקביל מודלים שרצים ישירות על המכשיר, בלי שרתים. אבל לתוצאה הגדולה יש מנוע גוגל.

ומה שמעניין זה שזו בדיוק אותה תבנית. לפני שנים, אפל החליטה שלבנות מנוע חיפוש זה יקר ומסובך מדי, ושילמה לגוגל כדי שתעשה את העבודה. כעת, AI יקר ומסובך, ואפל פנתה שוב לגוגל. ישבה בכיסאה הנוח, שיפרה את הגישה, הוסיפה כפתור עם לוגו של תפוח, ונתנה לך להרגיש שהמציאה הכל.

הנשק האמיתי: הפרטיות

אבל יש סיבה שאפל יכולה לעשות את זה בלי שאנשים יצחקו עליה בפומבי.

אפל בנתה מותג פרטיות במשך עשור. "מה שקורה ב-iPhone שלך, נשאר ב-iPhone שלך." עכשיו, כשהיא יכולה להגיד "ה-AI שלנו רץ ישירות על המכשיר, לא בשרתים רחוקים, לא עם הנתונים שלך בענן של מישהו אחר" – זו לא סיסמה שיווקית. זו אדריכלות טכנית.

OpenAI וגוגל שולחות את השאלות שלך לשרתים. אפל מעבדת חלק ניכר מהשאילתות ישירות על ה-Apple Silicon שבטלפון. לאנשים שחוששים מ-AI שצופה בהם, זה ההבדל בין שינה רגועה לבין דאגה מתמשכת.

זה גם הסבר לשיתוף הפעולה עם גוגל: לחלקים שרצים על שרתים, גוגל היא ספקית ה-AI. לחלקים שרצים על המכשיר, אפל שמרה שליטה. כך היא יכולה לספר שתי גרסאות שונות לפי הצורך.

מה יוצא מזה

WWDC מגיע בקרוב, ועד שאפל תודיע רשמית, הכל עדיין הדלפות ותצלומים. אבל מה שברור: אפל לא נלחמת ב-AI הגדולה. היא מנסה לשים את ה-AI ביד של כל אדם שכבר קנה iPhone, בלי שיצטרך לחפש אפליקציה, ליצור חשבון, או להזין כרטיס אשראי.

אם זה יעבוד, לא ChatGPT ולא קלוד יוכלו לעצור אותה. כי השוק שלהן גדל דרך מאמץ. שוק של אפל גדל כשמישהו מוריד iOS 27.

שאלה אחת נשארת פתוחה: עד מתי גוגל תשלם לאפל כדי לשמש מנוע חיפוש, אם בסופו של דבר הסירי החדשה תחליף את גוגל כאופן שבו אנשים מחפשים דברים?

הפוסט האייפון שלכם עומד לקבל מתחרה לצ'ט-ג'יפיטי. שמה: סירי הופיע לראשונה ב-Ai Samurai.