אני בורח מקוד כל חיי, ובניתי משחק מונדיאל שלם
אבא שלי היה מהנדס בכיר באינטל. אח שלי, בוגר תלפיות, גאון אמיתי, כתב קוד כבר בבית הספר היסודי. ואני? אני מקבל חררה מעצם המילה קוד מאז שאני זוכר את עצמי, וכל חיי ברחתי מזה בכל דרך אפשרית.
אז דווקא אני, מכל האנשים, פיתחתי משחק טריוויה על המונדיאל.
שווה לעצור רגע ולשחק לפני שממשיכים לקרוא. אני אחכה.
וייב קודינג, או איך מפתחים בלי לדעת לפתח
לשיטה הזאת קוראים וייב קודינג, ואין לי דרך טובה יותר לתאר אותה מאשר במילים שלי: אני מבקש, הבינה כותבת את הקוד ומעצבת. אני נותן פידבק, היא מתקנת ומשפרת. אני מבקש להוסיף גרסה בעברית או לשנות כותרת, והיא? אומרת אמן ומבצעת במהירות וביעילות מרשימה.
אין כאן שורת קוד אחת שאני כתבתי. יש כאן שיחה. אני כותב עברית, בתחושות, ב"לא, זה לא זה, תנסי ככה", והיא מתרגמת את זה למוצר שאפשר לגעת בו.
זה לא פרומפט אחד, זה שעתיים וחצי של דו-שיח
בואו ננפץ מיתוס קטן: לא ישבתי, כתבתי משפט אחד וקיבלתי משחק מושלם. זה לא עבד ככה, וגם לא אמור לעבוד ככה.
ישבתי בערך שעתיים וחצי במצטבר. שיחקתי, התנסיתי, חזרתי, דייקתי. אמרתי לה שהטיימר לוחץ מדי, ביקשתי שהמעבר לעברית יתהפך כמו שצריך לימין, שיניתי כותרות, בדקתי איך זה מרגיש בנייד. כל סבב כזה החזיר לי גרסה קצת טובה יותר.
ופה מתחיל החלק שהכי הפתיע אותי. בשלב מסוים פשוט שאלתי אותה לרעיונות, מה עוד אפשר להוסיף כדי שהמשחק יהיה ממכר יותר. כך נולד לוח השיאים, וכך הגיעה האפשרות לכתוב את שמך על כרטיס השחקן בסוף. לא חשבתי על זה לבד. היא הציעה, אני בחרתי, והיא בנתה.
וכשהמשחק היה מוכן, היה צריך להעלות אותו לאתר. גם פה לא נגעתי בכלום. אמרתי לה שאני רוצה עמוד שמראה רק את המשחק, בלי הכותרת והפוטר של האתר, והיא העלתה את הקובץ, פתחה את העמוד, וסידרה הכל. אפילו כשגיליתי שבוואטסאפ קופץ הלוגו הישן במקום המשחק, אמרתי לה משפט אחד, והיא החליפה את תמונת השיתוף. דו-שיח, מההתחלה ועד הסוף.
ואני בעיקר כועס על עצמי
אתם יודעים מה התחושה הכי חזקה שנשארה לי בסוף השעתיים וחצי האלה? לא גאווה. כעס.
כעס על עצמי, שהתחלתי כל כך מאוחר. שכל החיים נתתי למילה קוד להפחיד אותי, ובניתי לעצמי חומה מיותרת מול עולם שלם. כי מסתבר שאף פעם לא הייתי צריך לדעת לכתוב קוד. הייתי צריך לדעת מה אני רוצה, ולדעת לבקש.
האב המהנדס, האח התלפיון, וביניהם אני, שברח כל חייו. בסוף הסתבר שהמרחק ביני לבין "לדעת לבנות" היה תמיד שיחה אחת. פשוט לא היה לי עם מי לנהל אותה עד עכשיו.
אז כן, אני מאחר. אבל אני כבר כאן. ואם גם אתם בורחים מהמילה הזאת כל החיים, אולי שווה שתשאלו את עצמכם מה הייתם בונים אילו רק הייתם מבקשים.
